יגאל שילון היה מרכיב חשוב מאוד בחיים האמנותיים שלי. הוא היה ממש משפחה שנייה שלי. 12 שנים יחד היינו ברציפות, ואני עדיין לא מעכל את זה שהוא איננו. גם כשידעתי שמצבו הרפואי לא טוב, אחרי שעשינו את התוכנית בשידור חוזר זה הפיח בי תקווה שזה משהו שעושה לו טוב ושזה יחזיק אותו עוד. אבל לצערי הוא נפטר ועצוב לי היום מאוד. עצוב שזה נגמר ככה.
היו לנו שנים מדהימות יחד, היתה בינינו אהבה גדולה, אליו וגם לכל המשפחה ולילדים. התחלתי לעבוד איתו כשהילדים היו מאוד קטנים. עברנו שנים של התבגרות וצמיחה. היה בינינו חיבור מטורף. אני מודה שגם הייתי מצליח להוציא אותו מדעתו, אבל תמיד הכל היה נגמר באהבה הדדית מטורפת.
היתה בינינו הערצה הדדית. הוא ידע הומור כמו שאיש לא ידע. אין כמוהו במצלמה נסתרת. העבודה שלו היתה מלאכת מחשבת והוא היה מהעורכים הקומיים הגדולים שיש בארץ עם לב ענק. הוא היה איש נורא פשוט עם לב של ילד ויש לי ממנו זיכרונות בלי סוף של מתיחות בארץ ובחו"ל, חיים שלמים שהעברנו יחד.
השבוע התחיל עם מותו של יעקב כהן, והעצב הפרטי שלנו, של האמנים, מצטרף לאווירה העצובה הכללית שיש בארץ. ימים לא פשוטים שעוברים על כולנו. נשבר לי הלב.
הביאה לפרסום: מאיה כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו