הפעם הראשונה תמיד הכי קשה ומסובכת. הכל חדש, הכל טרי, הכל רגיש, ואף אחד לא באמת יודע איך באמת אמורים להרגיש בסיטואציה אשר חווים לראשונה.
אתמול היה יום הזיכרון הראשון לציון טבח 7 באוקטובר, אך איש לא חילק ספר הוראות שמסביר איך אמורים להרגיש או להגיש. יום זיכרון או אבל לאומי לא הוכרז במדינה, צפירה לא היתה (אבל אזעקה בהחלט כן), והמלחמה שאנחנו אמורים לציין את תחילתה - מסרבת להסתיים. מה עושים? ואיך משדרים את כל זה בטלוויזיה?
אז ככה: מ־6:00 בבוקר ועד חצות הקרינו כולם שידורי דיכאון, זיכרון, הנצחה והצדעה. טקסים שונים השתלבו להם עם סיפורי גבורה וטרגדיה, סיכומים ושחזורים נשמעו שוב ושוב, אבל הפעם בסגנון נוסטלגי. כל הערוצים פרסו עמדות שידור בשטחי ההריגה של עוטף עזה - בחצרות של בתי קיבוץ מפויחים, באדמת העפר של הנובה ובעוד מקומות קודרים. עם זאת, האולפנים הרגילים המשיכו לפעול כמעט כרגיל - רק נצבעו בגוני כחול כהה ושחור ועטו עליהם איזה וייב כללי של כבוד ותוגה.
אולי מכיוון שהיה זה יום השנה הראשון, לכולם היה נוח להיצמד להרגלים הישנים. למשל, קשת 12 פתחה את הבוקר עם שעון על המסך שספר לאחור את הדקות עד לשעה 6:29, כאילו מדובר באירוע גמר של תוכנית ריאליטי. ובכלל, בערוצים השונים הקדישו לא מעט זמן כדי לדבר על עצמם, כרגיל. בחדשות 13 שרפו 20 דקות על כתבת שחזור של מה עשו הטאלנטים שלהם בשבת השחורה; ואילו בערוץ 12 עודד בן עמי סחב את הכתב ניצן שפירא אל תחנת המשטרה בשדרות, כדי למצוא את הנקודה שבה נשכב על המדרכה בשידור הישיר של השבת השחורה. אחר כך לקחה אדוה דדון ניצולה מהנובה אל אותה הנקודה בשדות שבה ראיינה אותה ב־7 באוקטובר אשתקד.
בגדול, היה זה עוד יום של שגרה. טילים מעזה, טילים מלבנון, טילים מתימן, הותר לפרסום כי חיילים נהרגו בקרבות, הודעה על מוות של חטוף, הדלפות מישיבת הממשלה, ואותם מרואיינים שמדלגים מערוץ לערוץ. אמנם אף פוליטיקאי לא נצפה אתמול בערוצים (ולא להאמין שצריך לתת ציון לשבח על כך), אבל זה לא מנע מהפאנליסטים הקבועים לקשקש את אותן סיסמאות חלולות כמו בכל יום אחר.
"שנה אחרי הטבח: ישראל בדרך לניצחון המוחלט", נכתב בסטריפ בתחתית המסך בתוכנית של ריקלין ששודרה מאופקים. ואפרופו ערוץ 14, אמש הוא בחר לשדר דקות בודדות בלבד מטקס הזיכרון הלאומי שהפיקו משפחות הנרצחים והחטופים, וחתך את השידור מפארק הירקון רגע לפני שנשמעה על הבמה שם ביקורת עדינה על הממשלה - וזאת, כדי לתת לברדוגו להסביר: "שידרנו את ה'יזכור' ואת 'הקדיש'. אבל בניגוד לאחרים אנחנו לא עובדים אצל אף אחד, ואנחנו לא מייצרים מציאות שמישהו אומר לנו מה לשדר. אנחנו לא מחרימים - אנחנו משדרים מה שהציבור צריך לראות ולא עושים פרופגנדה". אמיתי, זה מה שהוא אמר.
ביום הזיכרון הראשון, איכשהו מצאנו את עצמנו מגז'דרים במשך שלוש שעות מול שני טקסים שונים, כי אפילו קונצנזוס על טקסי זיכרון אין כאן. זה היה יום זיכרון אחר. לא מהסוג שאנחנו מכירים מימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל. יום שהיה גדוש בעצב מבעבע עם תחושת כעס וזעם.
לא היו חוקים וכללים ליום הזיכרון הזה. בטלוויזיה הקרינו בלי סוף שמות של נרצחים, שיבצו מקבצי פרסומות קצרים, לבשו שחור, לא חייכו ולא התבדחו - רק ניסו להבין איך אמורים לשדר יום זיכרון לאירוע שאי אפשר לשכוח אותו, ושגם ככה מלווה אותנו יום־יום, שעה־שעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו