ריבוי הטקסים: עדות לחוסננו הלאומי

הרצון הטבעי של צופי הטקסים השונים שהתקיימו אמש ברחבי ישראל לייצר השוואה כזאת או אחרת מיותר למדי וניכר שנובע מכך שרובנו איננו מבינים עדיין את גודל השעה.

אחת הסיבות העמוקות וההיסטוריות שיצרו כאן שסע לאורך השנים היתה הכמיהה לייצר נרטיב אחד, סיפור אחד ודרך אחת לאנשים שהגיעו הנה ממקומות שונים וצמחו ברקעים שונים. טקסי יום הזיכרון הרשמיים הולכים על הקו הזה וזהו תפקידם בחוק ובאופן רשמי. מה שהתקיים אמש ברחבי ישראל לאורך כל היום הוא שונה וצמח מתוך השנה החולפת.

הטקס הממלכתי, זה שצולם מראש, שם במרכזו מוטיבים של האסון, את חלק מהמשפחות ששילמו את המחיר הכבד ביותר בשנה החולפת, וגם את מ' - המסתערב שהפך בשנה החולפת לשילוב הכמעט בלתי אפשרי הזה בין לוחמה בשטח בנוי לבין שירה שקורעת את הלב. דווקא המעורבות הפוליטית בטקס בנאומים המוקלטים יצרו ריחוק מסוים.

שלא יהיה ספק, ישראל צריכה טקס ממלכתי אחד, שרצוי שישודר בזמן אמת וישקף את היום הנורא הזה, ובטח לא מוקלט וסטרילי. ובמקביל לכך, תנו למוזות לדבר, תנו לאנשים לבטא את מה שבתוכם בכל אופן שבו הם יבחרו. אחד לא אמור לבוא על חשבון השני.

ואם העדפתם טקס אחד על הטקס האחר, אין לאף אחד זכות לשפוט אתכם או לקבוע אם הדבר נכון או לא. טקס ממלכתי הוא הכרח, הצפייה בו היא רשות.

זיכרון בצל השינוי

טקסי 7 באוקטובר מגיעים מהעם. אותו עם שהרגיש לפני שנה כי הופקר על ידי הממשלה שלו, הצבא שלו והרשויות שלו. הרצון לייצר סביב האירוע המטלטל הזה נרטיב אחד נידון לכישלון מראש. ריבוי הטקסים איננו התרסה ואינו עדות לכך שאנחנו מפולגים. להפך - זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שתושבי שדרות יכולים לציין את כאבם בטקס אחד, ואילו תושבי הקיבוצים יכולים לציין זאת בצורה אחרת. כפי שזה תמיד היה, אגב, רק שהפעם ללא מעטה הצביעות.

כבר ראינו בשנה החולפת שהדבר אינו מונע מאיתנו להתאחד איפה שזה חשוב: בטנק או כשצריך ללכת לתרום דם. טקסים הם אקט סמלי, חשוב ביותר כמובן ומעיד כמובן על אפיונה של מדינה, אבל הטקסים הם לא חזות הכל. מותר לאנשים לבחור את האופן שבו הם מציינים את כאבם. בסוף, הרי, דגל ישראל התנוסס בגאווה בכל אחד מהאירועים השונים.

הרצון לקבע כאן טקס ממלכתי אחד אינו מעיד על חוזק. להפך - דווקא ריבוי הטקסים, הסיפורים, הנרטיבים והטקסטים שנאמרו בהם, הם שמעידים על דמוקרטיה חזקה, וכזאת שמסוגלת להכיל את תרבות האחר ואת כאבו של כל אחד ואחת מבלי שהכאב הזה יבוא על חשבון האחר. הרבה דברים נשברו והלכו מבלי לשוב ב־7 באוקטובר.

אין סיבה שהטקסים והאופן שבו אנחנו זוכרים יישארו אותו דבר, כי גם זה חלק מהשינוי שהביא עימו האסון הגדול הזה. תנו לנו להחליט לבד כיצד אנחנו בוחרים את הזיכרון שלנו.