בראש שלי יש מסיבה: באולפנים בחרו להתמקד בחיסול, הצרות יחכו לאחר כך

דינג דונג! המכשפה מתה. הנבל הכי גדול בסדרת האימה שהיא החיים שלנו גמר את תפקידו ההיסטורי. 83 טונות פצצות חיסלו טינה של 30 שנה והניבו צהלות שמחה ואופוריה מופרזת בכל הערוצים.

אני לא האיש להסביר כיצד בנה לעצמו נסראללה מעמד כה מיוחד מבין הנבלים, אולם אין ספק שחיקויים טלוויזיוניים שקיבל לאורך השנים (אלי יצפאן ויובל סמו) תרמו כדי להעצים בקרב ישראלים את השנאה, הפחד והרתיעה מהמנהיג הרשע שמטריד מצפון.

"חסן נסראללה בדרכו לגיהינום", דיווח בצאת השבת הלל ביטון רוזן לצופי ערוץ 14. באותו זמן התיישב עמית סגל ב"פגוש את העיתונות", הודה כי הספיקו לו שני כוכבים כדי לרוץ לאולפן ושלף בקבוק ערק. הוא מזג משקה חריף לכוסות חד"פ אדומות, חילק לנוכחים ובירך: "לחיים! כן יאבדו כל אויביך ישראל".

"ראש הנחש חוסל", הכריזה דנה ויס. "סגרנו חשבון עם הרברבן והמסוכן באויבי ישראל", סיפרה אילה חסון בכאן 11, וסא"ל (מיל') שישב לידה הוסיף: "יש פה למישהי יום הולדת, אז הביאו לה מתנה מיוחדת. ערב מרגש". והחיוך לא ירד לחסון מהפנים. מזל טוב כפול.

ליטל שמש, שהגישה את מהדורת 14, לבשה לבן. "יום חג, חיסלנו את גדול המרצחים", אמרה לפני שהעבירה את השידור לבמת החגיגות המרכזית של "הפטריוטים". "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", מלמל ינון מגל ופצח בריקוד, עם דגל בידו ומוזיקה ברמקולים. אח"כ חבש כובע "הניצחון המוחלט", והרים לחיים כוסית וויסקי.

בין גלי האופוריה שהתנפצו על המסך, מישהו זרק מילה על דירוג האשראי שהתרסק, ואיך כמעט כל חברות התעופה הזרות סגרו לנו את השמיים, וגם קפצו לדיווח קצר מהפגנת משפחות החטופים. ואז עוד ריקודים ועוד שירים ועוד צילומים של חלוקת בקלאוות, שהפכו לממתק הרשמי של כל חגיגה על דם אויבינו. "מת. חוסל. איננו עוד. הפסקה וחוזרים", סיכם דני קושמרו ויצא לפרסומות.

בסדרות טלוויזיה מקפידים לשמור את סצנת מותו של הנבל הראשי לפרק הסיום. זה הקתרזיס של העלילה. אבל בסדרת האימה של חיינו לא נראה שצפוי סוף קרוב למלחמה, ומהאפר יצמחו עוד נבלים ויורשים. אופוריה זה באמת כיף וממכר, אבל כמו עם וויסקי וערק - ביום שאחרי מגיע הנגאובר ואיתו כאב ראש גדול.