הפתעה: בשש וחצי בבוקר התעוררו 2.3 מיליון ישראלים וזינקו למרחב מוגן. פלשבק ל־7 באוקטובר? קל. אתמול תפסו האזעקות את תוכניות הבוקר באמצע לגימת כוס קפה, וקטעו ויכוחי סרק על מחאות בבתי כנסת. ההלם היה כה גדול עד שמנחי רשת 13 עומר ירדני ורותם ישראל העריכו תחילה כי יש מצב שנפלה טעות. "אולי כשל טכני... אנו מאוד זהירים לגבי האפשרות שאכן מדובר באזעקות אמת כי מערכת ההתרעות חדשה", הסכימו שניהם.
החות'ים טוענים: זהו שיגור הטיל למרכז הארץ
"מהדרום או מהצפון? מייד ניר דבורי יעדכן", הבטיח ניב רסקין לצופי 12. ואז התקשרו לדבורי, שנשמע כמו כתב צבאי שהעירו אותו מהשינה, והוא רמז לחזית חדשה: "אני לא יודע להגיד אם זה מאיראן או ממערב עיראק". טוב.
באותן דקות ניסו בערוץ 14 להפחית תבהלה. המבזקנית המשיכה לקריין על "מעצר מפגינות שמאל בבית כנסת", והתעקשה לסיים את המסרים הכתובים גם כשאפליקציית ההתרעות בטלפון שלה צפצפה בקול ובום מעומעם הדהד מעל האולפן במודיעין. "שמענו יירוט מעלינו", עדכנה אחר כך המנחה טל מאיר, והפרשן קבע בוודאות שזה שיגור מעזה, "אולי תגובה לחיסול שעדיין לא שמענו עליו".
במשך עשר דקות (עד שהגיעה ההבהרה מדו"צ) זרקו מומחי האולפנים השערות מי שיגר את הנפיחה הזו על הבוקר. חאן יונס, חיזבאללה, גדודים מהשומרון, נקמה איראנית, מיליציות עיראקיות וירדניות, או באג במערכת. עשר דקות שבהן איש לא הציע אפשרות של כינון ישיר מתימן. הקונספציה היתה שהחות'ים מורתעים, אולם במלחמה עם מאתיים חזיתות נגזר עלינו להיות מופתעים תמיד, כמעט כמו בשש וחצי בבוקר של 7 באוקטובר. כשהפתעות הופכות לשכיחות - הן כבר לא הפתעות. הן שגרה.
שגרה: בצהריים ספרו 60 שיגורים לצפון, וביטחוניסטים הסבירו בחדשות שאוטוטו מנצחים, אוטוטו מכריעים. האמת היא שאנחנו בלופ של תגובות לתגובות. בערב הכריז הדרג המדיני והצבאי שתהיה תגובה לטיל החות'י, שהיה תגובה לתקיפה בחודיידה, שהיתה תגובה לכטב"ם על תל אביב.
האיראנים עדיין חייבים לנו תגובה על חיסול הנייה, חמאס ממתין בסבלנות לתגובה הכואבת שהבטיח נתניהו לאחר רצח החטופים, ובגבול הצפוני לא ברור מי מגיב על מה אבל ממשיכים לירות. "המצב הקיים לא יימשך", הכריז גם אתמול נתניהו. אומרים שכשחוזרים על שקר הרבה פעמים - בסוף הוא הופך לאמת. אבל את השקר הזה אנו שומעים 346 ימים ברציפות.
מהשגרה הזאת יש נקודת יציאה אחת, ולא מדברים עליה כמעט בטלוויזיה. כל מלחמה מסתיימת בהפסקת אש ובחילופי שבויים. גם המלחמה הנוכחית תיגמר ככה, מתישהו. אך מכיוון שמדינת ישראל לא נמצאת כעת בתודעת ניצחון, הרי שדיבור על נסיגה ועל סיום לחימה הוא בגדר טאבו בערוצי המיינסטרים.
שבועות על גבי חודשים מדשדשים שידורי החדשות במקום. מדברים על ניצחון אבל משדרים הפסד, מדברים על עסקה אך לא מבהירים איך אפשר להשיג אותה (ומנגד, גם לא מעודדים הכרעה מוחלטת בכל החזיתות), מקטרים על הממשלה ועל הצבא ועל המשטרה אבל לא דורשים מהם להתפטר כאן ועכשיו. 11 חודשים בלי תוכנית פעולה או אסטרטגיה, רק זליגה לתוך מלחמה נצחית שבה כל פרחח שכונתי מעיף עלינו טילים בשש וחצי בבוקר ומפריע לנו לריב בינינו לבין עצמנו.
והטלוויזיה משדרת את הפארסה מסביב לשעון, ואין אחד באולפן שצועק: המלך עירום. כמעט שנה שאותם האנשים שאחראים למחדל הכי גדול בתולדות המדינה ממשיכים לנהל את המערכה, ממשיכים להיכשל וממשיכים כרגיל. ואז אנחנו מתעוררים בשש וחצי בבוקר לאזעקות, ומופתעים שדבר לא השתנה שנה שלמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו