כמו באג בפורמט: "מחוברים - חיים במלחמה" מחפשת איזון בין הנרקיסיזם של גיבוריה לבין המציאות

"מחוברים" היא תוכנית עם פורמט שמחייב את משתתפיו לעוף על עצמם - לצלם סלפי במראה, להתעסק בנפשם ובבעיותיהם, ולא להביט לאחור או לצדדים. המשתתפים: סלבריטאים מהדרג הבכיר. חשיפה לא זרה להם, אך מציאות שבה הם לא מעניינים ולא חשובים ביחס לטרגדיה לאומית - אלה חיים שהם לא מורגלים אליהם.

בהמשך פרקי העונה ה־11 של הדוקו־ריאליטי, שעלתה בסופ"ש ל־VOD (ראשון עד שלישי, 22:00 ב־HOT3), תיזכר יעל בר־זוהר איך נמלטה מבית החולים שבע שעות אחרי לידת בנה הבכור רק כדי להתחמק מצלמי פפראצי. וכיום? היא מצמידה מצלמה לפרצוף ומתפרקת בשעה שהיא מנחמת את בעלה, גיא זו־ארץ, כשהם מצטלמים בנקודה שבה אחיינו עילי נרצח ב־7 באוקטובר.

ליהי טולדנו תספר שאימא שלה גמרה לה את החיים כשלא קיבלה אותה כלסבית. ואז תגיע אליה לארוחת שישי ובאמצע הקידוש תבקש האם לומר משהו מהלב: לייחל לשובם של החטופים במהרה. ואיך טולדנו תמרר בבכי כשתקלוט שלא מתעניינים בה ובאלבום שהקליטה, כי למי יש סבלנות לשירים על לב שבור כשבעזה יורים בחטופים.

בעונה החדשה של "מחוברים" כולם בוכים כל הזמן. למשל, אימא של מעיין אדם, שחוטפת טריגרים למות בתה מפל גם מבישול מנת פתיתים, בעוד אדם נשאבת למין מערבולת שבין עיסוק עצמי לבין הטרגדיה המשפחתית, ונקלעת לוויכוח על כך עם אחיה כשברקע צילומי שער לעיתון בשטח מסיבת הנובה.

כמו באג בפורמט, "מחוברים - חיים במלחמה" מחפשת פתאום איזון בין הנרקיסיזם הרגיל של גיבוריה לבין החובה המוסרית לא להדחיק את המציאות. אז מפזרים תמונות חטופים, נואמים בהפגנות ומתעדים לוחמים בשטחי העימות. זה עוזר להקהות תחושות אשמה, וככה קל יותר להתעסק בעצמך. הערבוב הנ"ל פועל היטב על הסדרה ועל דמויותיה - רק ככה אפשר להמשיך לחיות.

אחרי תקופת ניתוק ארוכה צופי "מחוברים" ימצאו העונה משהו להזדהות איתו. הדילמה כיצד ניתן לצרוך (או לייצר) טלוויזיה על כלום כשהמצב קטסטרופה ומוכרחים שינוי? מתברר שזה מה שכולנו עושים כבר הרבה מאוד זמן, וממש התמקצענו בזה.

מחוברים - חיים במלחמה | HOT VOD ו־NEXT TV