"מיסטר בין, אתה מכיר? נחתתי בלונדון כדי לראיין אותו", סיפרתי לפני יותר מעשור לפקיד הגירה חמור סבר, שתשאל אותי בביקורת גבולות של שדה תעופה אנגלי. ואף שהפקיד הבריטי לא הכי האמין, הוא בכל זאת החתים לי דרכון. ואני, מה אכפת לי, בסוף באמת פגשתי את רואן אטקינסון, ומייד הבנתי את מה שידעתי לפני כן: האיש הוא מדען צחוקים מיומן, שהקדיש את חייו כדי לפצח את רזי ההומור ואיך מנגישים בדיחות לחתך רחב ככל האפשר באוכלוסייה.
משפט אחד שאטקינסון אמר בראיון ההוא נחקק אצלי חזק ומלווה אותי מאז בכל פעם כשמישהו מתלונן על הומור. אין כזה דבר Too Soon; זאת אומרת, מותר לצחוק על הכל ובכל זמן. מותר בדיחות שחורות, פוגעניות ונמוכות, מותר להקריב פרות קדושות בעבור פאנץ' ממש־ממש טוב. למעשה, בדיחה נמדדת על פי שני תנאים - ההתאמה שלה לקהל, ואיכותה של הבדיחה. אם היא תהיה גרועה, לא יעזור כלום - יגידו שזה too soon, ייעלבו או יכעסו. אבל אם בדיחה תגרום להתקפי צחוק בלתי נשלטים, הרי שאיש לא יתלונן על בדיחה שממש הצחיקה אותו.
כללי ההומור לא השתנו מאז, אולם החברה האנושית עברה אבולוציה. היום כבר לא מספרים בדיחות רק למען ההצחקה, אלא גם משתדלים שהן יעצבנו ויתגרו. יגידו שזאת סאטירה, אבל לפעמים זו סתם בעיטה מתחת לחגורה. נגיד, כל המערכונים בלייט־נייט של נועם פתחי ושי גולדשטיין. יותר מזה, יש כאלה שאשכרה עשו קריירה מלעצבן בהומור (מי אמר גיא הוכמן?).
כי בעצם, בדיחה מעצבנת היא ההומור הכי משתלם כיום. הומור שמסיט את הפוקוס אל מי שסיפר את הבדיחה, מביא חשיפה, מייצר זעזוע ברשת, מדליק פוליטיקאים, מעורר מחאות ומושך כותרות בתקשורת. יותר משתלם מסתם להצחיק.
"היהודים באים" איננה הקומדיה הכי מצחיקה בארץ. היא כנראה גם לא בטופ 3. עם זאת, לאורך שש עונות היא היתה ממש טובה בלעצבן, להתגרות ולעורר עליה מגזרים ומחפשי תשומת לב. שלמה קרעי, כשנתיים לפני מינויו לשר תקשורת, הפגין נגדה מול משרדי התאגיד ודרש לבטלה. סמוטריץ' צייץ פעם: "אין מקום לסדרה כזאת בשום מקום בעולם, שמבזה את קודשי ישראל ובזה לרגשות האזרחים".
בעונותיה המוקדמות התעצבנו עליה כל כך רק כי בחרה בסיפורים תנ"כיים והיסטוריים כדי להעביר מסרים עכשוויים. אבל כבר זמן רב ש"היהודים באים" לא חוללה שערורייה, והסאטירה שלה חלפה מתחת לרדאר. ככל שהיא התבגרה, כך שקעה במחוזות של סאחיות וחינוך למוטב.
אמש שודר הפרק האחרון בהחלט שלה (אלא אם יקרה משהו בלתי צפוי) והוא נצבע בגוון פרידה. בסופו שובץ מערכון על חורבן בית ראשון, שכלל תיאור קודר של המציאות ומסרים על התחדשות ("היהדות היא דת מתפתחת, היא שואלת שאלות, היא רבה עם עצמה, היא מתפלמסת, היא מתחדשת, וככה היא מתחזקת. אתם יודעים שיש אפילו יהודים שצוחקים על התנ"ך? עכשיו חורבן, עד ששוב נחזור, גדולים וחכמים יותר, ונקווה שלא נדפוק את זה שוב"). לסיום שודר קליפ פרידה מלא פאתוס, שנגמר בהליכה של קאסט השחקנים אל האופק.
"היהודים באים" בערוב ימיה היתה סדרה שנטפה מסרים ערכיים על פיוס ועל אחדות ועל קבלת האחר, ומאוד הקפידה לא לעצבן יותר. האם בימינו אפשר רק להצחיק, מבלי לנסות גם להטריל במקביל? אני לא בטוח.
היהודים באים - פרק סיום הסדרה | כאן 11, 21:30
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו