אחד מהסודות הגלויים בשוק הטלוויזיה הישראלי הוא ההצלחה האדירה של הדרמות הטורקיות מדי ערב. כן, אנחנו רואים חדשות, אולי רצים למיליון או לאח הגדול, אבל אחר כך, בטבלאות הרייטינג, נמצאות הדרמות הטורקיות של אמצע השבוע של שנות האלפיים - הלוא הן "הסרט הערבי" של יום שישי בשנות ה־80.
כוכבי "הכלה מאיסטנבול" נוחתים בישראל (ארכיון)
הסרטים המצריים של שישי בצהריים הדגישו היטב שאולי אנחנו לא מתים על המצרים, והמצרים בטוח שונאים אותנו, אבל על הסרטים האלה אנחנו לא מוותרים. גיבוריהם הפכו למזוהים כמעט בכל בית, ולמי אכפת שמדברים שם בערבית, שנשמעה היטב במיליוני בתים בישראל. אנחנו מבדילים בין פוליטיקה לבין הרצון לפתוח את השבת עם גרעיני אבטיח ועם הערוץ היחיד שהיה בטלוויזיה שלנו דאז.
אותו הדבר, כמובן, קורה בשנים האחרונות עם הדרמות הטורקיות. שונא ישראל הנוכחי, ארדואן, מטנף עלינו בכל מקום ולא רוצה אותנו בארצו, ואילו אנחנו, שנתקעים עם השתלות שיער בישראל במחירים מופקעים, לא מוכנים להפסיק לצפות בדרמות הללו, שמגיעות מהמדינה שאיננה רצויים בה.
ראו לדוגמה את הטירוף שהיה סביב סדרות כמו "הכלה מאיסטנבול", שישראליות רבות עשו דרכן לטורקיה כדי להגיע לאתר הצילומים שלה ולהצטלם בו - תופעה תרבותית שלרגע נתנה סיכוי ליחסים נורמליים בינינו לבין הדיקטטורה המתהווה. זה כמובן לא החזיק זמן, אבל האהבה שלנו לדרמות נשארה, כאילו אנחנו לא בוכים מספיק.
אם היה נדמה לנו ש־7 באוקטובר ישנה משהו בהרגלים שלנו - הרי כמו רוב רובו של העם הטורקי, גם אנחנו יודעים שלא הפוליטיקאים מייצגים את התמונה האמיתית בכל עם, אלא דברים אחרים לגמרי. פעם לא הסכימו לשמוע את ואגנר כי הוא היה אנטישמי ושירת את הנאצים - וארדואן משווה את ראש הממשלה הישראלי להיטלר, אך איש לא חושב להוריד סדרות טורקיות מהמסך.
עגבניות אסור לקנות מטורקיה, כמובן, אבל אל תיקחו לנו את החתיכים והחתיכות מהבוספורוס. האנטישמים, יימח שמם - אילו יפים ויפות. ובכלל, טורקיה של הדרמות הללו תמיד נראית פתוחה, נאורה ומערבית, ורחוקה כל כך מהמהפכה האסלאמיסטית שהיא עוברת.
הלהיט של התקופה האחרונה הוא הסדרה "השלדג", שכמובן דומה בעלילה שלה לכל כך הרבה סדרות שראיתם עוד קודם בחייכם. שתי משפחות עשירות, אהבה, בגידות ומזימות, ולמי אכפת שכנראה חלק מהמשתתפים בסדרה היו שמחים לראות אותנו מופגזים.
תנו לנו את האסקפיזם שלנו, אנחנו לא מבדילים בין דת, גזע ומין. אנחנו אפילו מוכנים לעבור לערוץ "STAR" בשישי בערב, כדי לא להחמיץ אף פרק חדש. איך אנחנו מתגעגעים לבזאר עם הג'ינסים המזויפים, וסביר להניח שגם הם מתגעגעים אלינו. והנה - אפילו ספורטאית ישראלית ניצחה ספורטאית טורקיה במשחקים האולימפיים, והשתיים לחצו ידיים.
הדרמות הטורקיות יישארו כאן. אם תרצו, מדובר באי של שפיות ששוב מזכיר שבסוף כולנו בני אדם. ואם תרצו, אנחנו כל כך נהנים מהסדרות הללו כי בסופו של דבר - אנחנו לא כל כך שונים תרבותית משכנינו המוסלמים במרחב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו