כמו תמיד כשמסתכלים על יצירות דוקומנטריות לאחר זמן רב, התובנות שעולות מהן שונות לגמרי מאלו של הצפייה בזמן אמת. כך גם קורה בסרט על אדם ״חיים ואדם״ שיס דוקו העלו שוב ל-vod.

הסרט עצמו ראה אור בשנת 2010 במאמץ שיווקי של הצוות סביב אדם, להחזיר אותו לתודעה ל״עוד נגלה אחת בקריירה״ כפי שהוא עצמו אומר. ההיסטוריה יודעת לספר, שרק לאחר שחלה, חזר לרגע אחד למיינסטרים והנה אפילו היה מתוכנן ערב למענו של הקהילה. ״אתה יכול להגיע למצב של מופע התרמה״ התייחס לעצמו ולבחירות של הקריירה שלו בסרט ההוא שהביא קטעים ארוכים שנאספו על פני חצי עשור, וחלקם צולמו כבר לפני עשרים שנה. בסוף הוא צדק גם בזה.

הצפייה בסרט מומלצת לא רק בשל הנוסטלגיה שבה, אלא כי היא מספרת למעשה שוב את המהות של רוב היצירה הישראלית במאה הקודמת. גם אם שלמה צח, יזהר אשדות ואלונה קמחי רצו לייצר כוכב פופ סינטטי, אדם היה קודם כל תוצר של בית של שורדי שואה. נכון, הוא לא יהודה פוליקר ו״אין מוצא״ הוא לא "אפר ואבק", אבל לאורך השנים כמובן התברר שאדם תמיד היה כוכב פופ מסוג אחר, אינטילגנטי ורגיש מאד. כשיצא הסרט הנוכחי אי שם לפני כמעט 15 שנה, כולם עסקו ביציאה מהארון של אדם, כאילו שזה היה סוד או חשוב בצורה כלשהי, ופחות בסיפור ילדותו הקשה, שהסביר כל כך הרבה על הבחירות שעשה בחייו. האישיות והמקצועיות.

הטרגדיה של אדם, נכתבה כאילו מראש. הילד שבורח מהבית מהאמא והאבא שסובלים בעצמם, הגבר הצעיר בארון, האמן שהפך לכוכב בלילה אחד במוסיקה ובצורה שהוא לא באמת רצה, הניסונות להחיות את הקריירה דרך ספינות שעשועים, הצגות ילדים וקאמבקים רגעים במסיבות גייז, העישון הבלתי פוסק והאהבה וההכרה כאשר חלה.

הילד שברח מבית הוריו ניצולי השואה, מצא עצמו כאליל נוער בין לילה

אני לא יודע מה יגרום ליצירה הישראלית בעת הזאת לפרוח. האם בעשרים השנה הקרובות נצפה בשורדי ה׳נובה׳ מכתיבים פה את הטעם המקומי, ילדי העוטף, חיילים שיחזרו משדה הקרב או המפונים במלונות. לרגע היה נדמה לנו שאפשר לייצר פה נועה קירל בין לאומית, אבל אז כמו במקרה של אדם, גילינו שלא משנה כמה בין לאומיים נרצה להיות, המוסיקה והתרבות שלנו קשורים קודם כל לכאן ולמציאות העגומה. לצערנו כוכבי פופ אינטילגנטים כמו אדם אולי לא יצמחו פה שוב, וגם היחס שלנו לאמנים מזדקנים הוא לא משהו, אבל תמיד תישאר לנו הנוסטלגיה.