לפעמים, כדי להבין כמה התבגרנו, שלא נאמר הזדקנו, אנחנו מביטים בדמויות הפופ שהערצנו כל חיינו ומשליכים מעצמם עלינו. אנחנו אמנם גרים בדירה עם משכנתא באם המושבות, והם מחזיקים בארמונות בכל נקודה כמעט על הפלנטה, אבל הם הרי תמיד נתנו לנו תחושה שאנחנו חלק מהם והם היו לצדנו לכל החיים, בין אם בתקליט, בקסטה, בדיסק או בספוטיפיי.
לא סתם אנחנו מדברים משתמשים בביטוי "פסקול חיינו", כי ספורטאים או הרבה מפורסמים אחרים מסיימים קריירה בגיל צעיר, אולם המוזיקה נשארת לנצח.
ארבעת החלקים של הדוקו החדש של "דיסני פלוס" על להקת בון ג'ובי, אמורים להיות משהו שכבר ראינו בעבר, בין אם בערוץ "הולמרק", ובין אם באחד מערוצי הדוקו השונים. זה חומר שאנחנו מכירים ושמוגש שוב ושוב עבור המעריצים הגדולים של הלהקה. כשיש לך קריירה של 40 שנה, סביר להניח שכבר כתבו ואמרו עליך את כל מה שהיה אפשר, ומה כבר אפשר לחדש?
למזלנו, על אף שמדובר במוצר למעריצים, גם אם אתם לא כאלה, לא תרגישו שבזבזתם את הזמן שלכם לריק.
בון ג'ובי לא עשו את המוזיקה הכי גדולה שיצאה מארצות הברית, ואם לדייק אפילו לא מניו ג'רזי. עם תספורות מנופחות למדי, בגדים בעייתיים למדי ובלדות רוק קיטשיות, הם היו להקת בנים יותר מאשר להקת רוקנרול, בעיקר כי החזיקו בסך הכל בשלושה להיטים שאפשר היה לנענע את הראש איתם ולא להרגיש דביקים מדי.
אבל עם הצלחה כידוע לא מתווכחים. ארבעת הפרקים מביאים לנו את התמהיל הקבוע של מעריצות, מריבות בתוך הלהקה ,סיפורים מאחורי הקלעים והמהפך שמאפיין מוזיקאים גדולים בימינו, מאנשים שעושים מוזיקה לאנשים שעושים כסף. מרוקרים לאנשי עסקים קרים, שמנהלים מפעל שהוא במקרה הלהקה שלהם. הקהל הוא כבר לא מעריץ, אלא לקוח לכל דבר ועניין, שרוצה לקבל את המוצר שהבטיחו לו. העניין הוא, שהמפעל כבר לא מצליח לעמוד בביקוש.
הפרק האחרון, למי שישרוד עד אז, מביא את התמונה העגומה של כל מי שהשתמש בגופו ושחק את גרונו במהלך הקריירה. ג'ון בון ג'ובי עושה הכל כדי לשמר את הקול שלו, אבל בסוף הוא מודה שהוא לא יכול להביא לקהל שלו את מה שהביא בעבר, בעצב ובדמעות, אבל גם עם סוג של השלמה. על אף שקל להסתלבט על הסיפור הזה, אם אתם לא מעריצים של הלהקה, ובטח כשמדובר בתרבות האמריקנית הריקנית, כשמדובר בתעשיית הרוקנרול, יש משהו בסוף הזה ובכנות הזאת שבכל זאת צובט קצת בלב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו