לפעמים נדמה שבחיים של יוחנן טווינה אין רגע דל או נטול אירוניה. לפני שבועיים, למשל, בדרכו לתפוס אוטובוס, הוא נפגע על ידי רכב נוסע. סיפור בעל פוטנציאל טראגיות גבוה, ללא ספק, אך כזה שלא רק שהסתיים בטוב - גם קרה בטיימינג כמעט קומי. היום (חמישי) עולה לשידור בכאן 11 הסדרה החדשה "משפחה בהסעה", המפגישה בין הורים לילדיהם המתבגרים במכונית המשפחתית, לשיחות על אהבות ראשונות, יחסי מין, רשתות חברתיות ויתר נושאים מעולמו של הטינאייג'ר המצוי.
טווינה משתתף בסדרה יחד עם אמו, ולמעשה כמעט גונב את ההצגה בה. וגם הוא לא יכול שלא לצחוק על כך שימים לפני שעולה למסך הקטן סדרה המתעדת אותו מלהג בתוך אוטו, הוא מצא את עצמו נדרס על ידי אחד.
"ממש עליתי על השמשה הקדמית שלו ואז נפלתי ממנה", הוא אומר ונזכר ברגעי האימה - או אם תשאלו אותו - רגעי החוויה החוץ-גופית הנעימה. "לאבד הכרה זה הדבר הכי כיף בארץ. חלמתי שאני בתאילנד. אחר כך קמתי ואני רואה שאני בהרצליה עם אמבולנסים עליי. חשבתי 'אמאל'ה, איפה הפוט מאסאז'?'. מלא דם עליי, זה היה ממש אינטנס. אני לא מאלה הצ'יזיים, אבל אני פאקינ' מעריך את זה שאני עומד על הרגליים ומדבר עכשיו. תחשוב שיכולתי להיות נכה! חס וחלילה, טפו טפו טפו, וואט דה פאק, אמאל'ה".
ומה קרה אחרי?
"הייתי מאושפז במשך שבועיים כי נשבר לי האגן. האמת היא שאלה חוויות לחיים. מכל הערים אישפזו אותי בכפר סבא. הייתי בחדר עם כאלה אנשים, לכל אחד יש סיפור אחר. אבל עשינו שם חפלה, שמענו אום כולתום 24/7, היו ישיבות בערב. אוכל באמת זוועה, אנשים זוועה, אבל היה מושלם. האמת? עשינו שם לכפר סבא. מי ידע על העיר הזו? לא ידעתי שזה קיים בכלל, העיר הזו. אפילו שסבתא שלי גרה שם".
במידה ולא הכרתם אותו וכפי שבוודאי הספקתם להבין אם עמדתם בקצב עד כאן - טווינה הוא חתיכת טיפוס. בגיל 18 הוא נחשב אושיית רשת וסלב בעולם הילדים, הנערות והנערים. לא מעט בזכות התוכנית "הבנים והבנות" של ערוץ הילדים בה השתתף, ובקרוב כאמור, גם בגלל "משפחה בהסעה", המבוססת על הפורמט של רשת ה-BBC הבריטית, "Teen Taxi".
"הורים וילדיהם המתבגרים נוסעים ברכב המשפחתי ומדברים על הכל - בלי בלמים", אומרת ההודעה לעיתונות, ובמקרה של טווינה באמת ניכר שהיחסים בינו ובין אמו מאפשרים זאת. בפרק הראשון, למשל, בדרכם לסבב שופינג הוא חושף אותה לעולם ההטרדות המיניות שחווים גייז.
איך אמא שלך עם כל החשיפה?
"זה די אינטנס בשבילה, למרות שאמא שלי היא גם וואחד דמות. האמת שהפחד היחידי שלנו היה איך ניראה פיזית במצלמות, לא איך אנחנו מדברים. יש לי זווית אחת שזה סבבה ואחת שזה עיראקי. הפחד שלי הוא שב'משפחה בהסעה' הם לא מצלמים רק מזווית אחת אלא משתיהן. דאגנו בעיקר מאיך שאנחנו נראים חיצונית. אם זו שמלה טובה, איך השיער, איזה זווית, זה מאוד מלחיץ אותנו הבעיות האלה. אמרתי לה שיהיה בסדר, הכל טוב".
מצאת את עצמך מצנזר את עצמך לידה?
"לא בהכרח. הפחד הזה של איך אנשים יקבלו אותי זה פאסה, זה די 2016. לא אכפת לי. אנשים שיעשו מה שבא להם, באמת. למה שיהיה אכפת לי שמישהו שקוראים לו יצחק יצחק עליי? תפדל. אין את הצנזורה הזו. לא אשחק אותה עכשיו כאילו שלא אכפת לי לגמרי, ברור שכן וכשיש תגובות זה משפיע עליי. פעם הייתי אוכל סרטים על עצמי. אבל למדתי מהעבר. תראה תגובה לא נעימה ומה תעשה? תבכה? לא. הלו, מוב און. YOLO".
אפשר להבין איך גידל עור של פיל. נראה שהחיים והילדות חישלו אותו. הוא נולד בישראל ובגיל חצי שנה עבר עם הוריו לאוסטרליה - שם גר עד גיל 16. כבר מגיל צעיר החל לשאול את עצמו שאלות והבין שהוא נמשך לבנים. לא דבר פשוט כל כך כשאתה לומד בבית ספר של חב"ד.
"באותו זמן לא הבנתי את זה, זה היה חדש בשבילי", הוא נזכר. "בכיתה ח' התחילו לשאול אותי אם אני הומו, התחילו גם לקלל אותי. הייתה תקופה קטנה של חרם. הייתי עונה 'מה זה הומו, מה זה הדבר הזה'".
גם בסביבה פתוחה זה מורכב, אז בסביבה דתית בכלל.
"זה ברמה שכשביבי בא לאוסטרליה כל היהודים היו באולם אחד ומישהי שרה את 'התקווה'. אמרו לנו לעצום עיניים ולסתום אוזניים. היו גם כאלה שיצאו מהאולם. אי אפשר להקשיב למישהי שרה, זה מוקצה. הייתה לי תקופה שממש הייתי אקסטרים שם. היית צועק על אמא שלי 'שיקסע שיקסע!' בכיתה א-ב' היה השיא שלי, רייבי יוחנן".
אתה מקליל את זה.
"כן, אבל תודה לאל שזה לא היה כל החיים. זה היה יותר בגילאים 14-15-16, השנים האלה. כל הזמן הייתי האחר בכיתה. האחר הזה גדל וגדל וגדל. זה היה עוצמתי. זה חדש בשבילם. שמע, ילד הומו זה דבר".
בארץ, אני מתאר לעצמי, היה קל יותר.
"הגעתי לארץ ופה הכל חופשי. אמרתי 'הלו, גוד מורנינג!'. מעודדים אותך בבית הספר שלי ב'אנקורי' להיות מי שאתה ותעשה מה שאתה רוצה. זה המוטו שלהם. ישר כשנכנסתי לשם ראיתי את דגל הגאווה. אבל מה שמעניין זה שאחרי שהגעתי לארץ דיברתי עם חלק מהאנשים שלמדו איתי באוסטרליה, וגיליתי שארבעה ילדים יצאו מהארון. אמרתי 'וואט דה פאק, הלם הלם הלם'. הייתי בטוח שאני היחיד שמתמודד, אבל היו שם גם אחרים. זה פסיכי".
בקריינות של מאור כהן בסדרה הוא אומר שאף פעם לא יצאת מהארון מול אמא שלך, כי פשוט יצאת ככה מהרחם שלה והיא ידעה.
"אמא שלי קיבלה את זה מהרגע הראשון וידעה את זה תמיד. אני מאוד אוהב תרבות קוריאנית, קיי פופ. התחלתי לתלות בכל החדר שלי פוסטרים של הקוריאניות שלי. כל החדר שלי היה תמונות של קוריאניות, כמו הילדים החרמנים האלה ששמים פוסטרים של אנג'לינה ג'ולי. אמא שלי התחילה לחשוב לעצמה 'מה אם הוא לא הומו?'. התחילה לדאוג שאולי אני סטרייט".
עבור המבוגרים שבינינו מספקת הסדרה החדשה הצצה לעולמם של טינאייג'רים ישראלים -אבל בעצם של צעירים בכל העולם. המסקנה עד כה, מצפייה במספר פרקים, היא שמדובר בדור מתוחכם, ישיר וללא ספק מקוון יותר. לא דבר חדש להגיד על דור ההמשך, אבל במקרה שלהם נראה שהחיבור באינפוזיה לרשתות החברתיות הפך אותם מיודעים - ואולי גם מעט קהים יותר.
היית מגדיר את הדור שלכם כמהיר וחד אבחנה יותר?
"ברור, זה דור מטורף. אנחנו בעולם שליטרלי חי על רשתות חברתיות, כל העולם שלנו זה סושיאל מדיה. זה באמת משפיע על ילדים, כל האהבה העצמית, כל הזמן זה לאב יורסלף. אם כל החיים שלך זה אינסטגרם וטיק טוק אז כל הזמן רואים איך אתה נראה. זה משפיע על הביטחון העצמי שלך. אנחנו דור פאקינ' מסובך. ובכלל, עם הקורונה והכל אנחנו צריכים מענק על מה שעברנו. אנחנו חווים היסטוריה. בבגרות תהיה יום אחד שאלה על זה, 'מה יוחנן חווה'. גם בנושא הלאומיות, ראיתי את זה ב'שומר החומות'. אנחנו מאוד אוהבים את הארץ שלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו