אבל רגע, מותר לנו כבר לצחוק?

בשבוע וחצי הקרובים יחזרו לטלוויזיה שלנו שני להיטים מתוצרת כחול־לבן. "קופה ראשית" בפרק מיוחד למלחמה, וגם "שנות ה־90", האהובה על הישראלים, תחזור אף היא. כי מי לא רוצה צחוק טוב בלילה, רגע לפני שקמים בבוקר לצמד המילים הכי נוראות בשפה העברית: הותר לפרסום.

את המערכונים של "ארץ נהדרת" אנחנו מעבירים וכותבים "אתה חייב לראות את זה". ואז הצד השני מייד מגיב: "תשמע, זה בעיקר עצוב", או במילים כמו: "בוקס לבטן" או "חזק". יענו, סאטירה קלאסית, שלא באמת צוחקים ממנה אלא בעיקר מצקצקים בעצב, ואז מבקרי טלוויזיה מנתחים את האמירה החשובה, שמחזיר.

מצד שני ב"כאן בוקס" אפשר לצפות ב"ניקוי ראש", ומדהים לחשוב כמה הלכנו אחורה בכל מה שנועז, בועט במוסכמות ומאתגר את החברה הישראלית. היום, ספק אם יש מנהל בערוצי הטלוויזיה בישראל שהיה מאשר את התכנים האלה. ולחשוב שהסתלבטנו כל השנים על הערוץ הראשון, על היותו טרחן ושמרן. היום יש שם את "זהו זה" שמותר להודות שכולנו אוהבים בגלל השירים והשחקנים ופחות בשל הכתיבה. וזה בסדר גמור, כי מי שמצליח למלא את קיסריה בגיל 70 יודע כנראה מה הוא עושה. אם לא לצחוק, לפחות נשיר. וכמו שכתב פעם יאיר גרבוז: ככל שהעם אוהב יותר לשיר, כך הוא פחות אוהב שירה.

אז האם מותר לנו כבר לצחוק? האם אפשר לראות קומדיה בטלוויזיה, או אולי בכלל בשירותי הסטרימינג, כמו המופע החדש של ריקי ג'רווייס שעלה ב"נטפליקס"? וכאן בכלל יש לנו בעיה, כי ג'רווייס עסוק בפירוק אגרסיבי של תרבות ה־woke המאוסה. בארה"ב עולה השאלה אם לא מוקדם מדי לצחוק על התרבות הזאת, ואילו בעין ישראלית, אנחנו שואלים את עצמנו אם בכלל אפשר לצחוק עכשיו על משהו. צחוק אמיתי, מהבטן, שעוד עלול בטעות להעיר את הילדים בחדר השני, או גרוע מכך, יגרום לשכנים לשאול על מה בדיוק יש לנו לצחוק. וזה לא שהעולם לא מחפש לצחוק, הרי ג'רווייס הוא הלהיט החם של נטפליקס בשל העובדה שהוא ניצב מול הגיחוך של העולם המערבי והטירלול הפרוגרסיבי וצוחק דווקא עליו. העובדה שהספיישלים שלו כל כך מצליחים מעידה על דרישה.

בסוף, הרצון לצחוק הוא כמובן אישי, וכל אחד עושה מה שהוא חושב. בין אם זו סאטירה ובין אם הומור קלאסי, בין אם צריך להחזיר לילדים את "קופה ראשית" כדי שיצחקו חמישים אחוז מהזמן מהבדיחות שלא עוברות להם מעל הראש או לאו, הרי שמדובר בדיון פתוח. זה לא שיש משהו בטלוויזיה שלנו שמסוגל להשכיח מאיתנו את המצב אפילו לחמש דקות. אולי הדור הצעיר מצליח להשתמש באסקפיזם הזה, אולי סטנד־אפ קומדי הוא באמת הקלה למי שמחפש אותה. אישית, לא זוכר מתי צחקתי בפעם האחרונה.

שנאה במרחק נגיעה מהשלט

באל־ג'זירה ממשיכים לשדר לכל מי שרוצה לשמוע שאנחנו מפסידים בקרב. אנחנו מוצגים שם כרעים, וכאזרחים שמשתפים פעולה עם רוצחים בדמות חיילי צה"ל. הערוץ הזה משדר בישראל, במשמרת של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל שר התקשורת שלמה קרעי. בפועל, הקטארים ממשיכים לשלוט לא רק בחמאס ובמצב השבויים, אלא נדמה שגם על התודעה של ישראלים רבים שצורכים את החדשות שלהם משם, בטח כאשר מדובר במגזר הערבי בישראל. מדובר בשנאה טהורה לישראל, שנמצאת מרחק נגיעה אחת קטנה בשלט שלכם. איזו בושה.