בזמן שרוב העיתונאים שנכנסו לייצר את כתבות "אני עם הכוחות בעזה", התרגשו לנסוע ב"נמר" ולשמוע מרחוק את רעשי ההפגזות, הוכיח שוב עיתונאי "עובדה" איתי אנגל (ביחד עם הצלם גילי סומך) שהוא קורץ מהחומר של ה"קדימה הסתער" שמביא לצופה את הערך המוסף.
זה היה נראה כאילו הדוקומנטריסט חובב איזורי העימות נותן לכל חבריו הג'ובניקים להשתעשע עם המחשבה שהם עמוק בלב הלחימה, ואז נכנס ויצא עם מסמך של רובאי 07. בחלקים היה נראה כאילו הוא מצלמת הגו פרו שעל הלוחמים עצמם.
אנגל בחר בסיירת גבעתי שלה חשבון לא סגור עם חמאס עזה, אחרי שהשאירו שם ב"צוק איתן" את גופת הדר גולדין ז"ל שנחטף ממנהרת טרור בזמן הפסקת האש. הוא לא התחבר איתם ולא התנחמד אליהם, אלא נטמע ביום יום של כוחות הסיירת שחזרו אל התופת העזתית כדי להביא הפעם גם להשבת חטופים, את חלקם הם מכירים באופן אישי.
בסגנון המונוטוני הלא מתייפייף והלא ממנף לפומפוזיות הוא הכיר לנו אותם באופן אישי, ואז עבר לחלק השני שבו היכולות שלו מייצרות את האקס פקטור העיתונאי: האין פחד. המצלמה שלו רצה איתם כתף לכתף בין הסמטאות, עד להשתלטות על בית ספר של אונר"א ששימש בסיס טרור לכל דבר.
לאורך דקות ארוכות אנגל מייצר טלוויזיה מרשימה שלראשונה הדגימה את הסכנות מקו ראשון והייתה שם כדי לתעד את נפילת חבריהם בהסתערות מול מחבלים.
הכותב משמש לעיתים פאנליסט בערוץ 14 ובכאן 11
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו