חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אפשר כבר להגיד בביטחון שמדובר במלחמת החפירות הכי חפרנית וחופרת בזיכרון הלאומי. לא משנה כמה אנחנו יודעים על מלחמת העצמאות, או על מלחמת לבנון השנייה, הדבר הבטוח הוא שזה הרבה הרבה פחות ממלחמת יום הכיפורים.
לכאורה זה מובן מאליו, הרי אין דבר שמבטא את פחדיה העמוקים ביותר של התודעה הישראלית יותר מחרדת ה"כמעט הפסדנו" ורטוריקת "חורבן בית שלישי", שהפיץ לא אחר מאשר שר הביטחון משה דיין. אפילו יותר מגירוי סף המוות, נראה שמלחמת יום כיפור, מטרגרת את הרצון להפנות אצבע שחורה ולמצוא מי האשם לטראומת המלחמה ההיא. מי האשם בכישלון הקונספציה, מי האשם בהחלטה לא לגייס את המילואמניקיםם, ומי האשם במותם של כל כך הרבה מטובי בנינו.
אבל רגע, את מי בדיוק המלחמה הזו מטרגרת? את אלו שיקיריהם שילמו את המחיר הכבד ביותר? את הציבור הרחב? או שמא את הציבור הצר של התקשורת הישראלית? חמישים שנה אחרי, התקשורת הישראלית עדיין מתאבססת על המלחמה ההיא. סדרות טלוויזיה מושקעות, כתבות מוספי חג, עוד ועוד גילויים "שמעולם לא נראו". והשנה, לרגל המספר העגול, אף יותר. השאלה היא למה? מה זה נותן? את תוצאת המלחמה דבר לא ישנה, כל הלקחים המבצעיים כבר מזמן הופקו ויושמו. אז מה נשאר בעצם? הקרב על שכתוב הזכרונות? מלחמות הארכיונים? או אולי מלחמת בידור ורייטינג? והתשובה תגיע אחרי הפרסומות כמובן.
"יומני גולדה" הוא דוגמה טובה כיצד מלחמה קשה הולכת בדרך כל בשר תותחים טלוויזיוני והופכת להעלאת גרה עצלה. אנשי קשת שדרגו כתבת יומן חדשות סבירה של עשר דקות, לכל היותר ל"סרט מיוחד" של יותר משעה. מה הופך אותו למיוחד? אולי העובדה שהוא חסר כל אלמנט של דרמה, סיפור סיפור, או אפקטים מיוחדים. לכן, בהיעדר עלילה סבירה או הסבר כללי למהלכי המלחמה, אנו מקבלים שלל תקריבים על פני טום קרוז של התחקירים - דני קושמרו, עם שלל שאלות מהדף הראשון והיחיד בספר "תורת הראיון, על פי רפי רשף": מרגש? מה הרגשת? איך זה גורם לך להרגיש? כאילו שכל מה שחשוב לדעת על מלחמת יום הכיפורים, הוא מה הרגישה כל מזכירה שישבה בלשכה של גולדה.
בהיעדר כל קונטקסט רחב, הסרט מופקר למשווקי תוכן ממומן במדי הסוואה. הנה המומחית למנהיגות שבמקרה כתבה על זה ספר, הנה הד"ר - שאיזה פלא - אף הוא פרסם ספר בדיוק בנושא. כמה חבל שהדבר הכי מיוחד והגילוי הגדול של הסרט "המיוחד" הוא הסרט השחור שבו עטופים החומרים הכי מסווגים מלשכת גולדה. חומרים שהועברו בידי אלי מזרחי לידיו של דודו הלוי, עיתונאי ואיש צבא, שכולל את שמות הסוכנים של מדינת ישראל בארצות ערב! איך קורה מחדל שכזה? ולמה עבירת ביטחון שדה שכזו הופכת ל"בדיל ויעבור" בשולי הסרט עד שהמרואיין צריך להסביר למראיין עד כמה זה חמור? לאנשי קשת הפתרונים. אולי זה פחות "מרגש" בחשיבותו מזה ש"לגולדה אין לה כתף להניח את הראש בסוף היום", העיגולים השחורים סביב עיניה, או הנהוניו מלאי המשמעות של קושמרו.
"יבוא יום וחבל שאני לא אהיה אז ויפתחו את הארכיונים", מצוטטת גולדה בסרט. אך פתיחת הארכיונים מלמדת על גולדה את כל מה שידענו עד כה - שהייתה אישה, שהייתה ראש ממשלה, ושבמשמרת שלה צה"ל פשוט לא היה מוכן. הכל פורסם עד זרא ומוזרה. לכן אפשר היה לפטור את יומני גולדה, כעוד סרט אחד מבין רבים ונשכחים עוד בטרם הסתיימה הצפיה.
אך לאנשי הטלוויזיה המסחרית כיום יש מעמד ייחודי. בדור הטיקטוק, המדיה המסחרית היא המקבעת את נרטיב העבר עבור דורות של צעירים וצעירות. ההתמקדות בסיפור האישי של גולדה כחזות הכל הופך את סיפורה לעוד מוצר העצמה מבית הטלוויזיה המסחרית. הנה דמות דחויה, הבה נרים לה ונרים אותה בעזרת המצלמות, עד שתהיה גיבורת הרגע. ואז נשבור אותה, כי למה מי היא חושבת את עצמה? ואולי, באמת מזל שגולדה לא נשארה עד היום שבו נפתחו הארכיונים. שכן היום לא היו מעמידים את גולדה מול ועדת אגרנט, אלא להדחת הקהל בהצבעות מהבית בתחרות צמודה מול סתיו קצין. ולאחר ההדחה פלואו-אפ, עם ראיון עומק על הקשר בין נעליים וגלידה אצל גיא פינס, ותחזרו אלינו לעוד סיפור העצמה וריסוק מרגש עד דמעות, אבל קודם - הפרסומות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו