צפיתי בפרק הסיום של "איידול" ואני מוכרח להתקלח. הסדרה הפרובוקטיבית (yes, HOT וסלקום) שיצרו סם לוינסון (אופוריה) והזמר דה וויקנד (שמגלם תפקיד ראשי) הרגישה כמו כניסה בלי אמצעי הגנה למוח המטונף של שניהם, ומעכשיו לא אוכל להאזין לשירים של דה וויקנד בלי להקיא. וחבל, כי יש לו מוזיקה סבבה.
"איידול" סיפרה על זמרת פופ מעורערת, כזאת שהיא סוג של בובת פופ תעשייתית שמעוניינת לקבל קצת יותר שליטה על המוזיקה והתדמית הציבורית שלה. כדי להילחם במעטפת המחבקת של חברות התקליטים, היחצ"נים וכל השאר, היא נצמדת למנהיג של כת הוליוודית. חברי הכת מעבירים את זמנם בין שירה למשחקי מין, צריכת סמים וכדומה. מכאן מתנהל איזשהו מאבק סמוי על שליטה וכניעה בין כל הדמויות של הסיפור.
אבל "איידול" הייתה סדרה כל כך נוראית, שמנהלי HBO הורו לקצר אותה משישה לחמישה פרקים רק כדי שתיגמר כבר. כל רגע היה מבחיל, מקריפ וחסר תוחלת. מסריה נשטפו בזרם של גבריות רעילה, פורנו עינויים ודמויות לא רציונליות. האמירה בפרק הסיום לפיה הפרעות נפשיות משתלמות כי הן מסייעות למכור כרטיסים ולהתעשר - מסכמת את השריטה הנפשית של הסדרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
