כמה אנחנו צריכים עכשיו את הגשש החיוור. תחשבו על זה רגע: ניסים אלוני מרים לשלישייה מופע חדש שקם על רקע הרפורמה המשפטית, ואלפי ישראלים יושבים יום-יום באולמות וצוחקים מ"אנחנו נקבע מי יהיו השופטים, מי תהיה הקלדנית, איפה יהיה האולם ומה יהיה מזג האוויר".
במערכון אחריו יגיע שייקה עם פח נפט אל בית המשפט העליון אחרי שנגרם לו עוול, והאירוע יסתיים בפשרה קורעת. הכל הולך, העיקר שאף אחד לא ירצה בסוף לשרוף את המועדון.
"הצ'ופצ'יק של הקומקום: החיים על פי הגשש החיוור" היא סדרת דוקו בת ארבעה פרקים שהייתה צריכה לעלות מזמן, עוד כשפולי יכול היה ליהנות ממנה. בתור הדמות ה"עזבו אותי מפוליטיקה" מבין השלושה, אולי הוא גם היה מצליח ליישר את כולנו. ובכל זאת, נחמד לראות איך גברי ושייקה, השניים שנשארו מההרכב המקורי, שמתפקדים כבר שנים כליצנים עצובים וכנביאי זעם פוליטיים, לא נפלו למלכודת הצקצוק וזרמו עם הקו הממלכתי והאופטימי, תחת המוטו: "אנא עארף, העולם מצחיק - אז צוחוקים!"
ארבעת הפרקים מנסים לתהות על הקנקן ועל הצ'ופצ'יק של המושג "ישראליות על פי הגשש". בכל סוף פרק הם משאירים את הצופה עם השאלה "מה הכי ישראלי בעיניך?" ניסיתי לחשוב על תשובות מכל תחומי התרבות שלנו, קפצתי אפילו למילות השיר של התקווה 6, ואין "הכי ישראלי" כמו הגשש: אשכנזים בוקים מול מזרחים עם חוכמת רחוב, הפראייר מול התחמן והמאצ'ו הישראלי בזוגיות, כולל הדמויות ההומואיות הראשונות. אין פינה בישראליות שהגשש לא עברו עליה עם שואב. ההצחקות, מטבעות הלשון, הסרטים והשירים היו רק הבונוס.
"הגשש היו הפעם הראשונה שעם ישראל ראה את עצמו על הבמה", אומר בתחילת הפרק הראשון נועם סמל, שהופך לאט-לאט לליהוק הטסטמוניאלס הטוב ביותר בדוקואים על עולם התרבות שלנו. בהמשך גם יוצר "ארץ נהדרת" מולי שגב ואחרים מסבירים למה הגשש הם השבלונה המקורית לכל קומיקאי שצמח פה אחריהם.
את הסדרה הזו צריך להתחיל לראות לפי העיקרון "זה שעולה אל זה שיורד", ובמילים אחרות - מהפרק הרביעי והאחרון אל שלושת קודמיו. בכל מקרה, אל תפספסו אותו. בטיימינג נפלא, הוא עוסק ביחסים של היצירה הגששית עם ממלכתיות והממלכה, עם צה"ל ועם הישראליות שכולנו מתגעגעים אליה.
בזמן שב"ארץ נהדרת" הקומיקאי יניב ביטון עושה מהדמות של ד"ר אבישי בן חיים קציצות, ובעצם מלגלג על תיאוריית "ישראל השנייה", בסדרה הזו הוא מגלם את המספר, ואפשר להמר שהוא מבין מאילו מקומות מגיעות טענות הקיפוח, ואיך גם ההומור היה חלק מהבשורה המתוקה שהביאו הדמויות המזרחיות במאמץ להתקבל לחברה הישראלית.
באחד הראיונות סיפר היוצר שי להב על הקושי בהרמת הסדרה ובאיסוף החומרים. יכול להיות שזה מה שהפך אותה לקצת מבולגנת - בין הניסיון לספר סיפור קוהרנטי על פועלה של הלהקה לבין הניסיון להגיע לתשובות לקונפליקטים חברתיים. והכי חבל? ההתעמקות בהשפעות ובפיצוח הסוגיות באמצעות יותר מדי מרואיינים באה על חשבון קטעי הבמה המקוריים, שלא פעם נקטעים רגע לפני הפאנץ'.
באופן אישי הייתי רוצה לקבל יצירה כזו בסגנון "חיים שכאלה", כשהיצירה נוסעת באופן כרונולוגי ולא בתשובות לשאלות בסוגיות חברתיות נפיצות. אבל כזה אני, סאחי ושמרן. כששואלים אותי "באיזה צבע אתה רוצה את הפס כסף?" באופן מוזר אני רוצה את הפס כסף בצבע כסף.
"הצ'ופצ'יק של הקומקום: החיים על פי הגשש החיוור", yes ישראלי ו-HOT8
