בגלל זה אני לא סובלת ריאליטי

אני לא סובלת ריאליטי. הנה, אמרתי את זה בקול. אני עיתונאית, אני צופה בטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת, אני מכירה את השמות שצריך להכיר. אבל אני לא סובלת ריאליטי. את הידע הלא נרחב שלי על תוכניות ריאליטי אני סופגת מפרומואים קולניים בדמות "החרם על המתמודד" או "מה קרה למתמודדת?", לצד פוסטים של חבריי שמנתחים בחוכמה כל צעד של המתמודדים בריאליטי הנוכחי. למה "מתמודדים" ולא "משתתפים"? כי עורכי התוכנית בוחרים מה להראות לנו בריאליטי הנוכחי, אנחנו הצופים מהלכים על שביל של אבנים צהובות בעולם שהוא לכאורה אמיתי אבל מסולף ומוטה לחלוטין, והמשתתפים נותרים להתמודד עם המציאות שאחרי הריאליטי.

• נישואים בבני אדם: תחקיר "חתונה ממבט ראשון" המלא

כמי שלא סובלת את הז'אנר, הנה מה שהצלחתי להבין מפורמט הריאליטי שהסתמן להיות קצת אחר, "חתונה ממבט ראשון". זוג, לא משנה מאיזו עדה, מתחתן בכאילו, הולך לירח דבש בכאילו, נזרק לכמה ימים של בילויים צפופים לא בכאילו אבל נדרש להיות אותנטי בכאילו מול המון מצלמות, ואז אמור להבין אם מצא את השידוך המושלם. בהנחה שאכן זהו השידוך המושלם, הם אמורים להמשיך לחתונה אמיתית, שלא בהכרח צריכה להיות מול המצלמות. אבל, אם המצלמות לא שם, האם הם באמת התחתנו? האם זה הריאליטי?

• משתתף "חתונה ממבט ראשון" בעבר: "הרגשתי שהמטפלים הם כלי של ההפקה"

• תחקיר "חתונה ממבט ראשון": "ביקשו שאשקר ברשת שאני עם החתן מהתוכנית"

• עדויות נוספות בתחקיר "חתונה ממבט ראשון": "לקחתי כדורים, לא האמנתי שזה קורה לי"

כל הפורמט הזה של "בואו נראה באמת איך אנשים מתמודדים עם סיטואציה שיצרנו עבורם כאילו היא מתרחשת באמת", מוכיח את עצמו בכל פעם מחדש כרחוק מאוד מהאמת.

בתחקיר שמפרסם במוסף זה כתב התרבות שלנו ערן סויסה, עולות טענות קשות נגד תוכנית השידוכים שזכתה לתואר המקוצר "חתונמי", שלפיהן ההפקה מייצרת תמונת שווא לצופים ומשחקת ברגשות המשתתפים.

הלם. גם תוכנית המלווה על ידי אנשי מקצוע, שאמורים לעזור למתמודדים לעבור תהליך רגשי ועמוק בדרך למציאת זוגיות, מתגלה ככזו שמציגה מצג שווא. מצג קשה כל כך, עד שהוא גורם לצופים, בדגש על הטוקבקיסטים, לקטול את המתמודדים בהינף מקלדת ובהערות ברחוב. כולם הזדעזעו מ"משחקי הדיונון", שבהם יורים במי שמפסיד, בעוד בפועל אנחנו יושבים מול המסך ויורים במשתתפי הריאליטי עוד לפני שהתקרבו בכלל לקו הסיום. כמו שהעיד אחד המשתתפים בתחקיר: "עד היום אנשים שמזהים אותי זורקים לי הערות על 'הטעות הגדולה של שחר', כמה נשים אפילו פסלו אותי להיכרות בעקבות זה. הצלקת אמנם הגלידה, אבל לא נעלמה".

ניסיתי להתחבר, באמת ניסיתי, עוד בעונה הראשונה של "האח הגדול", אבל לא הצלחתי. לא אהבתי את הניסוי הזה באנשים, במערכות יחסים, בעולם הדמיוני השלם שנוצר "בשם הפורמט". כששודרה "הישרדות", חשבתי שאולי מצאתי את המקום שלי במיינסטרים. בכל זאת, הגרסה האמריקנית של התוכנית מצליחה גם אחרי 42 עונות. ניסיתי להתמקד בחיובי, במשימות המאתגרות, בנופים המטורפים, אבל קיבלתי מנה גדושה מדי של תככים ומזימות של אנשים שהביאו אותם אל הקצה, ואני איתם.

ועדיין הייתי בדעת מיעוט. הלכתי במסדרונות העיתון, הנהנתי בהבנה כשדיברו על משימות ב"המירוץ למיליון", הגנבתי חיוך כשהתווכחו מי צודק ב"האח הגדול", ובערב בשעות הפריים־טיים יצאתי לרוץ, מתוך הבנה שטלוויזיה איכותית כבר לא אראה היום. יותר מעשר שנים אחרי, אני עדיין לא רואה טלוויזיה בערב.

וזה לא שקשה להרשים אותי. אני יכולה ליהנות משידורים חוזרים של "משפחה מודרנית" או "קופה ראשית", שם שחקנים מקצועיים עושים כאילו ריאליטי. החוקים ברורים לכולם, השורות כתובות מראש, אפס מקום לכאב לב ולמזימות, שלא נדבר על אלימות, חרמות או עבודה בעיניים. למה להעביר אנשים תהליכים, וסיוטים, ותקוות שווא להצלחה ותהילת עולם של 15 דקות, כשאפשר לבסס עולם על כישרונות אמיתיים?

רוצים תוכנית בישול? אפשר לבשל בלי סיפור מרגש על החריימה של סבתא. רוצים תוכנית ספורט? אפשר לטפס עם חולצה על הגוף (וגם את עניין החולצה אני מכירה רק מפוסטים מריירים וביקורתיים כאחד). רוצים תוכנית שידוכים? תנו לאנשים להתאהב, בלי לעשות עליהם מניפולציות ובלי למכור לנו מצג שווא. אחרת זו לא המציאות, אלא המציאות דרך עיניהם של העורכים. יהיו שיצקצקו ויאמרו "צביעות", הרי גם אנחנו העיתונאים מספרים סיפורים של אנשים ומדגישים את הפן שאותו אנחנו רוצים לספר. אבל כשמוכרים לך דמויות מסולפות במסווה של תוכנית מציאות, ומשחקים בלבבות של הצופים והמתמודדים, זו אינה מציאות - זו רמאות. וגם לתפיסת רמאים כבר המציאו איזו תוכנית, לא?