פלא שכולם כבר רוצים עונה שנייה לסדרה הזו?

"קאסט של גייז, לסביות, בי-סקסואלים וטרנסיות זורח בסדרה זו, אודות שני חברים ואהבתם המלבלבת". כך מתוארת "עוצר נשימה" ("Heartstopper"), הסדרה הבריטית החדשה בעמוד הבית שלה באתר הרשמי של נטפליקס, ולמען האמת זה כמעט עושה חשק שלא לצפות בה מלכתחילה. לא מפני שהקאסט שלה מכיל ייצוג של שחקנים ושחקניות בעלי אוריינטציה מינית מגוונת, חלילה. אלא בעיקר משום שעבור מי שלא צפה בה ושוקל אם לעשות זאת על סמך סינופסיס בלבד - התיאור הזה פשוט מרגיש כמו מתכון לסדרת נטפליקס קלישאתית. מהסוג שמסמן וי על כל סעיפי הפוליטיקלי קורקטיות של העידן הנוכחי ומכיל צוות שחקנים שכולו שילוב בין שלל סוגי אתניות ומגדר, גם אם הדבר לא לגמרי משרת את העלילה. האמת היא שזה לא ש"עוצר נשימה" לא עושה זאת (לשם המחשה - שתיים מהדמויות המאוהבות שם הן נער אסייתי סטרייט ונערה טראנסית שחורה). אבל במקרה שלה מדובר דווקא בבחירת שחקנים ודמויות שמניעה את העלילה והיא חשובה לה. ככה זה כשבהגדרה שלה מדובר בסדרה אודות להט"בים צעירים.

מה שהחל את דרכו כסדרת קומיקס ברשת שכתבה ואיירה אליס אוזמן, צבר עם הזמן אהדה רבה במיוחד בקרב בני נוער חובבי ז'אנר ספרות להטב"ית (סוג פופולרית למדי בחו"ל, שכמעט ולא רואה ייצוג במחוזותינו), וזוכה כעת לעיבוד טלוויזיוני, בדמות סדרה בת 8 פרקים, שכבר מככבת כאחת הסדרות הנצפות ברשת הסטרימינג הפופולרית. והאמת? מסיבה די טובה.

"עוצר נשימה" מגוללת את סיפורם של צ'ארלי וניק, שני תלמידים בבית ספר לבנים. צ'ארלי (ג'ו לוק) הוא הומוסקסואל שיצא מהארון ובטוח במיניותו, גם אם זו נתקלת לא אחת בהקנטות מצד בנים אחרים בבית הספר. הוא מאופיין כרגיש וחובב תרבות ומוזיקה איכותית, שלא לגמרי מעניינת צעירים בגילו (כפי שמלמדים אותנו הפוסטרים של להקות כמו מיוז, רדיוהד והסטורקס, התלויים בחדרו). ניק (קיט קונור), לעומתו, הוא נער סטרייט למדי (או כך אנחנו חושבים. וגם הוא, למען האמת), שמוביל את נבחרת הרוגבי ומשמש כאן כמעין מקבילה לדמות קפטן נבחרת הפוטבול בסרטים אמריקאיים - מינוס היותו אידיוט שטחי, תכונה שלרוב מצוותת לדמויות מסוגו. בנות מתאהבות בו לא מעט, אבל הוא, מסתבר, לא מוצא בהן יותר מדי עניין, כעת שפגש בצ'ארלי ובין השניים מתפתחת חברות אמיצה, שעם הזמן הופכת להתאהבות. לצידם מתאהבים ונפגעים להם וויליאם ואל, הזוג המגוון שהוזכר כאן, ויתר דמויות משנה קוויריות, ועד כאן מדובר בסדרת נעורים חביבה אך שגרתית למדי.

מדוע בכל זאת הייפ כה מוצדק?

למרות מה שנראה לעין בתחילה, שני דברים הופכים את "עוצר נשימה" לזכירה: הראשון שבהם הוא השפה הטלוויזיונית המאפיינת אותה. לראות סמסים על המסך בזמן התכתבות זה כבר מזמן לא דבר חדש בסרטים וסדרות בעידן המודרני, אבל אין ממש הרבה סדרות היום שמשתמשות בתכתבויות בווסטאפ או בצ'אט של אינסטגרם ככלי תסריטאי לכל דבר. כזה שמקדם עלילה ועוזר לנו להבין את הדמויות טוב יותר, ולו בשל האופן בו הם מתלבטות באשר לאימוג'י הראוי לשלוח בסיטואציה מביכה, או בסלנג הנכון והמתאים. לא רק בני טיפש-עשרה מודעים למשקלם של האיתותים הלא מילוליים שבתרבות ההתכתבות, ולכן מבחינה זו קל גם לצופים מבוגרים יותר להתחבר אליה, בהינתן שהם גם מהסוג המרבה להשתמש בגיפים, סטיקרים ואימוג'יז כאמצעי להבהרת נקודה בהתכתבות.

גם ההתאהבות עצמה זוכה לייצוג ויזואלי, בדמות פרחים, לבבות ויתר איורים המופיעים על המסך ומדמים פילטרים של אינסטגרם או סנאפצ'ט. במילים אחרות, מדובר במוצר שמיועד לצעירים ודובר את שפתם. קחו בחשבון שכותב שורות אלה כבר לא ממש נמנה עם ההגדרה "צעיר", ועל כן זה אך הגיוני שמדי פעם ייפלט בין שורותיו משפט "זקן" כמו זה שנכתב כאן הרגע. גם פס קול הסדרה, עתיר הדרים פופ, הוא כלי חשוב להעברת אופייה החלומי של התאהבות, במיוחד כזו של נעורים, והוא הופך את הסדרה כולה ליצירה מלאה ומהנה יותר, לרקע שירים של שמות כמו וולף אליס, נואה אנד דה ווייל או מאגי רוג'רס.

אבל הדבר השני אשר הופך את "עוצר נשימה" לבולטת בין שלל מתחרותיה, היא העובדה שהיא לא מנסה להעמיד פנים שהיא משהו שהיא לא. כלומר, היא עוסקת במפורש בנערות ונערים המתמודדים עם גילויים ראשונים - או מוקדמים למדי, של חד-מיניות, והיא עושה זאת באופן אינטליגנטי ורגיש. זה לא פשוט להדגים חיבה ומשיכה בין צעירים בגילן של הדמויות כאן, ולרוב היא די מרומזת מבחינה זו. ועדיין, היא עוסקת בנושא באופן ישיר ומרכזי ולא כעוד נדבך של נעורים, ומסמנת את עצמה - ממש כמו הרומן הגרפי עליו היא מבוססת, כסדרת נעורים דרמתית ללהטב"ים שחמושה בייצוגים הולמים ולא סטריאוטיפיים של הקהילה.

שלא כמו סדרות אחרות, היא גם עושה זאת תוך שהיא יוצאת מנקודת הנחה שחרף ביקורת או חוסר קבלה מהסביבה, שנות ה-80' וה-90' עברו מזמן, ובשלב זה גילוי של ילד או ילדה את מיניותם שאינה סטרייטית אינה דבר קשה כל כך לקבלה, בניגוד לבעבר. עבור הדמויות ב"עוצר נשימה" (שרובם המכריע חברי הקהילה הגאה גם במציאות), מדובר בשלב הגיוני של גילוי עצמי. הפעם, גם בימי התיכון הסיוטיים, הדמויות המודרות מפתחות עור של פיל, כיאה לתקופה, ומבחינתם, הומופוביה, טרנסופוביה או פחד מהשונה ככלל לא יעברו לסדר היום. האם תהליך הגילוי העצמי מורכב מעט יותר, אל מול סביבה לא תמיד תומכת? כן, אבל לא הרבה יותר. סיפורי ההתאהבות כאן הם גם יפים, פוטוגניים ומקסימים כפי שהייתם מצפים מכל סיפור התאהבות נעורים, וזהו מסר חשוב שמופנם, יש להניח, על ידי הצופים הצעירים בסדרה הזו, שכבר עם עלייתה דרשו עונה שנייה שלה ומהר.