הגשש החוגג: שייקה לוי בן 80

"הופעות מלחיצות אותי ומרגשות אותי, וכשאני מתרגש, באות גם דמעות כלשהן". שייקה לוי // צילום: פיני מ. סילוק // "הופעות מלחיצות ומרגשות אותי, וכשאני מתרגש, באות גם דמעות". שייקה לוי

חף ממניירות ומגינונים מיותרים, שייקה לוי פותח את דלת הכניסה לחצר ביתו שבצפון תל אביב בסנדלים, בחולצה קצרה ובמכנסיים קצרים. מבטו רציני. זאת השלכת של ההרדופים הצמודים לביתו שמטרידה אותו.

"אתה רואה, לא מספיק נקי פה עכשיו. אבל עזוב, בוא ניכנס. נשתה טורקי קטן עם חלב במטבח ונקשקשה קצת".

אתה מתרגש?

"ממה"?

אתה בן 80 בשבוע הבא.

"אני לא מרגיש ככה. לפעמים אני שואל אנשים, 'אני נראה לכם 80? אני?'. אומרים האנשים, 'מה זה, איזה 80? מה 80? אתה לא נורמלי'. צוחקים עלי".

איך תחגוג את המאורע הגדול?

"שום דבר מיוחד. בגיל 100 נעשה מסיבה גדולה. אני איש פשוט. לא אוהב הפתעות".

המחשבה על המוות מעסיקה אותך?

"היא מעסיקה בכל גיל, גם כשאתה ילד. אבל מי חושב על זה? מי צריך לחשוב על זה?"

אז שייקה לוי בן 80. האיש והצחוק המתגלגל, זה שהצחיק וריגש אותנו עד דמעות במאות מערכונים, שירים, סרטים ומטבעות לשון, יותר מ־60 שנים של עשייה, שבמהלכן חרש כל במה וכל פינה בארץ. גם היום הוא חד כתער, שופע קסם, מצחיק, לפעמים עצוב, לפעמים זועם, והכי אוהב להיות בבית, עם הקפה והעיתונים והתשבצים, עם אורנה אשתו והסדרות שהוא אוהב בטלוויזיה.

עוד על הגשש החיוור:

• "שאלנו את פשה: מה זה השם הזה, הגשש החיוור? השתגעת?"

• מופע הצדעה ל"הגשש החיוור"

• 50 שנה, לך תזכור: מפעל חיים לשלישיית הגשש החיוור

את הפנאי שלו הוא מוצא בלילה, כי הוא איש של לילה, "ככה התרגלתי במשך השנים, בגלל ההופעות. אני הולך לישון מאוחר מאוד, ב־4 בבוקר ויותר. בלילה אני יכול לחשוב בשקט, אני יכול לקרוא ספרים, לראות סדרות. תראה כמה ספרים מחכים לי פה בערימה. יש לי פה עכשיו את 'קיצור תולדות האנושות'".

למה הפסקת להופיע? הקהל צמא לראות אותך.

"אני עוד מופיע קצת אצל משה להב, הטיש הגדול. אני כאילו אורח מיוחד אצלו, מספר ושר. יותר מ־40 דקות אני מספר על התקופה שלי כקיבוצניק, איך הלכתי לצבא, וכך הלאה. הופענו עכשיו בפסטיבל מספרי סיפורים, ובעוד כמה ימים אופיע איתו באור יהודה".

וזה מספיק? יהורם גאון, בן גילך, קורע את הבמות.

"אה, כן, זה מספיק. אני מסרב להמון דברים. הופעות מלחיצות אותי ומרגשות אותי, ואני לא רוצה להילחץ ולא רוצה להתרגש. כי כשאני מתרגש, באות גם דמעות כלשהן. ואורנה אומרת לי, 'עזוב אותך מזה כבר, די, מספיק. ההופעות הורסות לך את החיים. מספיק'".

עד כדי כך?

"בטח. אני כל הזמן חושב על הטקסט. תראה, יש לי הופעה בעוד חודש. כל החודש אני עם הטקסטים של ההופעה. בגשש היינו עובדים שנה כדי למצוא פאנץ'. אתה יודע מה זה פאנץ' בגשש? חושבים שזה קל למצוא פאנץ' כדי לסיים את המערכון".

היום כבר אין מערכונים, רק סטנדאפ.

"אם יעשו לקהל דברים טובים, הוא יבוא".

נו, אז קח את גברי ותצחיקו אותנו.

"לא, לא, לא, אי אפשר. פולי איננו, וברגע שהוא הלך, אמרנו 'נגמר הסיפור'. אבל תשמע, אנשים לא מוכנים לעבוד. אף אחד. איזה מפיק ייקח עכשיו להקה שתעבוד שנה על פאנץ'? מה פתאום".

אתה מצליח להתחבר לסטנדאפ?

"כשיש משהו טוב. למשל, אני אוהב מאוד את עדי אשכנזי. היא לא רק מצחיקה אותי, היא טובה מאוד. יש לה יכולות להביא את הכל. את הנושא, את העומק של הדברים, את האיך, את המה, את הצלילים. אתה יודע, קומדיה זה מוזיקה, זה טיימינג וצלילים, אין חוכמות. עדי אשכנזי מזמינה אותי לכל הופעה שלה, ואני הולך. היא יודעת שאני מאוד אוהב אותה".

אדיר מילר מצחיק אותך?

"לא. אדיר מילר מאוד עצוב לי. כי זה לא... זה לא סטנדאפ. הוא משתמש בקהל. הנחיתי ערב גדול של חברת ביטוח, והוא היה האמן בערב. אני הייתי רק המנחה. ואז הוא עלה, והלכתי לסוף האולם ועמדתי קצת לראות. והוא התחיל את הערב בירידה על זוג זקנים. 'איך זה את הולכת איתו, כשהוא הולך ככה'... לא יודע, הוא צחק על הזִקנה שלהם, והקהל צחק. הסתובבתי והלכתי לאוטו בשקט. נסעתי הביתה מהר".

הקהל באמת צוחק ממנו.

"ראיתי את התוכנית שלו בטלוויזיה. לא דיבר אלי. זה פשוט לא מצחיק אותי, לא מדבר אלי.

"אני מחפש בסטנדאפ רמה. בדרך כלל, הרמה של סטנדאפיסטים היא סתם דברים של ילדים. 'אתם מכירים את זה שככה וככה?'. זה לא רציני. אצל עדי אשכנזי זה לא קיים. היא מספרת סיפורים ועושה את הדברים פשוט יוצא מהכלל".

• • •

"דיברנו בחי"ת ובעי"ן, יותר מדי מזרחי. זה לא בא טוב לפולנים בוועדות התרבות". שייקה (מימין) עם ישראל פוליאקוב וגברי בנאי // צילום: גדעון לוין

מה מצחיק אותך בטלוויזיה?

"מאז 'סיינפלד' ו'תרגיע' קשה למצוא דברים. 'תרגיע' זה ראש אדיר, ו'סיינפלד' עשויה נהדר. נסים אלוני אמר תמיד: 'אל תצחיקו אותי. תעשו את הדברים נכון - זה יהיה מצחיק'. אתה יכול אפילו לבכות ויצחקו ממך. הכל אפשר, אבל לעשות את זה טוב".

אתה הולך לתיאטרון?

"כמעט שלא. אחרי שבועיים כל הצגה הופכת לחלטורה. יוצאים, רואים שזה מצליח, שזה בסדר - יאללה, חלטורה. פעם הלכתי עם אורנה ל'ביקור הגברת הזקנה' בקאמרי. באמצע אמרתי לה, 'בואי נלך. מה זה, הם לועגים לקהל'. אורנה אמרה לי, 'השתגעת? אי אפשר. הזמינו אותנו, אנחנו שורה שנייה, איך נצא פתאום'.

"אמרתי לה, 'אני לא יכול, אורנה, הם פשוט לועגים לקהל ששילם כסף'. הם לעגו כי שעמם להם. צוחקים על הקהל. איום ונורא. אבל לא יצאתי. נו, אני נשוי לאישה שלא נתנה לי ללכת.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"מאז אני כמעט לא הולך לתיאטרון. אני חבר טוב של רותי דר, מעצבת במה ותפאורות, אז אני הולך למה שהיא מזמינה אותי. אני חבר טוב של עודד קוטלר. אם הוא עושה משהו ומזמין אותי, אני בא. אותו דבר עם הבמאי יצחק שאולי. הלכתי גם להצגות ביידיש, כשהוא עבד ביידישפיל".

ראית את "גבעת חלפון אינה עונה" בהבימה?

"לא. כל התיאטרון מחפשים כסף, רייטינג. אני לא מתכוון ללכת לזה. אם רוצים לראות את פולי, גברי ושייקה, אפשר לראות את הסרט. אז עושים הצגה כדי לחקות את הסרט? שמים מאחורה בדים כאילו זה דיונות? זה סתם".

התרעמת מאוד כשמירי רגב מונתה לשרת התרבות. אמרת שזה סוף העולם.

"לא רק בעיניי. אני חושב שבעיני כל תרבות ישראל. שמו אותה שם כדי להיפטר ממנה. מה זה הדבר הזה? מה היא שייכת לזה? מה פתאום שרת תרבות?

"ככה זה נראה. היא לא מבינה בכלום, היא לא יודעת כלום, והוא מינה אותה. אולי כדי להרגיז את האמנים, לא יודע. תראה איך שהיא מתנהגת. מה, שהיא רצה עם שמלות של ירושלים? מה זה הדבר הזה? זו לא תרבות. זה סתם היא מנסה לקדם את עצמה על שטויות.

"כמעט ולא הולך לתיאטרון" // צילום: פיני מ. סילוק

"לכן התרבות נראית ככה. אין תקציבים. תראה מה זה. הבימה לא משלמים משכורות אני לא יודע כמה זמן, והמצב לא טוב. אין כסף, אין כלום. לאף אחד לא חשוב שיהיה כסף בתחומים האלה. מה אכפת להם?"

אז אולי אתה תהיה שר התרבות? לך אכפת.

(צוחק) "מה אני מבין בזה? אני מבין בזה משהו?"

ואם היו קוראים לך ואומרים, "בוא תציל את התרבות הישראלית"?

"יכול להיות, אני לא יודע. אבל הייתי צריך הרבה עוזרים. הייתי לוקח אנשים שאני סומך עליהם, כאלה שאני יודע בוודאות שהם יודעים יותר ממני. זה מה שעשיתי כשהייתי יו"ר אמ"י (בין 1993 ל־1999; ע"נ).

"הייתי אז בשיא העבודה שלי, ובאו האמנים הגדולים ואמרו, 'שייקה? בשביל מה הוא צריך את זה?' הגופים הגדולים, אלה שצריכים לשלם לאמנים, פחדו ממני. אם מישהו עבד ולא שילמו לו, הוא היה אומר 'טוב, אני אלך לשייקה'. והגופים היו אומרים לי - 'עזוב, תגיד רק כמה אנחנו צריכים לשלם'.

"יום אחד באו אלי מוצי אביב ודודו זר ואמרו לי שכבר חצי שנה לא שילמו להם על הופעה בדרום, באיזו עיר. צלצלתי לשם, אמרתי, 'מדבר שייקה לוי, יו"ר אמ"י'. התחילו לשחק איתי. 'זה בישיבה', 'זה נסע'. אמרתי למזכירה שם שאם האחראי לא מתקשר אלי בתוך עשר דקות, אני עוצר להם את כל תקציב התרבות לשנה הקרובה. למחרת מוצי ודודו קיבלו את הצ'ק. סדר זה סדר, וכבוד לאמן זה כבוד לאמן.

"תראה, אנשים נמקים. אתה מבין, עושים פה ערבי איסוף תרומות ליער שנשרף, לנשים מוכות, לכל מיני ילדים וחולים. ועומדים על הבמה אמנים, לא נגרים. שום קהל לא יבוא לראות נגרים או מסגרים או מוסכניקים. באים לראות אמנים. ואותו אמן שעבד עכשיו בערב תרומה כזה, חוזר הביתה ולא יודע איך הוא יגמור את החודש".

• • •

מה אתה חושב על תרבות הריאליטי?

"כל אחד אחרי זה נהיה כוכב גדול. האח הגדול, השְמַח הגדול".

הם יודעים שיבואו לשם ויהיו אחר כך כוכבים גדולים.

"כן, כן. סלבס, סלבס".

אתה צופה בזה?

"לא. מה, לשבת לראות אנשים יושבים בְבית? איזה מין דבר זה? זאת לא רמה. אני גם יודע שהכל מבוים".

"הכוכב הבא" אתה רואה?

"כן, שירים וזמרים כן".

מה אתה חושב על מוזיקה מזרחית?

"שיש שירים עם מילים שלא נדע. אתה צריך להיות גאון כדי לגלות שזה בכלל עברית".

אבל ראית מה עשו ליהורם גאון ולמתי כספי, שיצאו נגד המוזיקה המזרחית.

"כן. אנחנו בגשש המצאנו את זה. עשינו את פלפילו, ואחר כך את פסטיבל שירי דיכאון. נכנסנו בזה בכל הכוח. פסטיבל שירי דיכאון זו אמירה גדולה מאוד".

המוזיקה המזרחית לא מדברת אליך?

"יש שם דברים יפים, יש זמרים שאני אוהב. את עמיר בניון אני אוהב. יואב יצחק שר נהדר. אהבתי מאוד את זוהר ארגוב. מאוד־מאוד. כי הוא שר, שמעת כל מילה, והיו מילים יפות, הרבה פעמים מהמקורות. והוא היה זמיר ממש. היה לי דיסק שלו באוטו".

מה עם אייל גולן?

"פעם נכנסתי לבית קפה עם חבר ואני שומע ברמקולים מישהי שרה. אני שואל את החבר, 'מי זאת?' והוא אומר, 'מה זה מי זאת? זה אייל גולן'. חשבתי שזו בחורה, כי הוא שר גבוה מאוד. אין ספק שהוא שר טוב".

אתה מתחבר למילים של המוזיקה המזרחית?

"לא. המילים קשות. 'אחי' ו'אחותי'. יש לי שיר שאני צוחק על זה. קראתי לו 'שיר לא מזרחי'".

לא היית יכול לשיר שירים מזרחיים.

"לא, לא. ודאי שלא".

אבל זה הדבר היום. הם ממלאים את קיסריה.

"ודאי, ודאי. מתי כספי אמר פעם 'אלה שירי ריקודים'. והוא צודק. מתחילים לשיר - מייד אנשים קמים. אתה לא יכול לקום ולרקוד כששרים לך את 'אל בורות המים'.

"פעם אנשים התחברו יותר ל'אל בורות המים'. הקהל השתנה, ואני לא יודע למה. אני רק עם שירים עבריים, שירי ארץ ישראל. סשה ארגוב, מתי כספי, ריקי גל. דברים טובים שאני מתחבר אליהם. כשיש תוכן למילים. כשיש מנגינה ערֵבה. אני חושב שריקי גל היא הזמרת הכי טובה מהזמרות. היא פנומנלית. פשוט שרה יוצא מגדר הרגיל".

את אריק איינשטיין אהבת?

"לא יותר מדי. את שלום חנוך אני אוהב יותר. את שלמה ארצי אני מאוד אוהב. גם אני וגם אורנה. הוא נפלא".

• • •

לא בכדי ניווט שייקה את חייו המקצועיים לצחוק ולהומור. זה סיפק לו שנים של הישרדות ומזור, והדחיק ממנו את התחנות הקשות בחייו. הוא נולד בקהיר בשם שעיה, הבן האמצעי של משה ומסעודה ("בישראל קראו לה מזל"), מתוך חמשת ילדיהם.

"היא יותר חזקה ממני. אני עלה נידף". עם רעייתו אורנה

"היו לי שלושה אחים - שלמה, דוד ויצחק, כולם נפטרו, ואחות אחת - נעמי, שהיא בת 78. כשהייתי בן 3, אבא שלי נפטר ממחלה, בגיל 34. אחרי שנה, ב־1944, אמא שלי לקחה אותנו ועלתה לישראל.

"הגענו למחנה עולים בגבעות זייד בעמק יזרעאל. פה שינו לי את השם לישעיהו. באו לשם כל מיני נציגים ממחנות העולים, מעליית הנוער, ולקחו ילדים לקיבוצים. המחנך שלום סגל בא לשם ולקח אותי, ילד בן 4 ורבע, לקיבוץ עין הים, היום עין כרמל.

"אני בכיתי כשלקחו אותי, ואמא אמרה לי, 'קיבוץ זה טוב. תלמד שם, יהיה לך טוב. אני אבוא לבקר אותך'. לא נטרתי לה על זה, למרות שלא ראיתי אותה חמש שנים אחר כך. בדיעבד הבנתי שהיא היתה חכמה כשנתנה להם לקחת אותי. הקיבוץ היה אחד הדברים הטובים בחיי.

"בקיבוץ שינו לי את השם לשייקה. גרתי שם לבד, בלי אמא, ולא נדבקתי לשום משפחה. הייתי ילד בר. בית הילדים היה המקום המרכזי שלנו. עד גיל 9 בכלל לא ידעתי איפה אמא שלי. ואז סבתא שלי אמרה לאמא שלי, 'בואי נביא את שעיה לפסח'.

"סבתא שלי באה לקיבוץ לקחת אותי לחג. פתאום אני רואה מולי אישה עם מטפחת פרחונית ושמלה פרחונית, משהו ערבי לגמרי. אמרתי לעצמי 'זה אלי'. ואז כל הבנות התחילו, 'יא, זאת סבתא של שייקה, סבתא של שייקה'. הביאו לה פירות, לקחו אותה לטיול בטרקטור ברחבי המשק.

"היא לקחה אותי אל אמא שלי בשכונת התקווה, שם היא גרה. חמש שנים לא ראיתי אותה. המילה 'אמא' בכלל לא היתה שגורה בפי. וראיתי אותה על הגג, היא תלתה כביסה. ואז היא חיבקה אותי, וזהו. זה הכל. הייתי אצלה בפסח וחזרתי לקיבוץ".

היה לך עצוב לחזור לקיבוץ?

"לא. התגעגעתי לקיבוץ. כבר הייתי מושרש שם מאוד. אמרתי לך, ילד בר. מאוד בר. מתרוצץ כזה. ושר. שרתי יפה מאוד. והייתי מצחיקן מקטנות. הרבה לפני גיל 6. הצחוק, ההומור, ההופעה, ההצגות - זו היתה ההישרדות שלי. זה היה בשביל למצוא חן, למצוא את הבלטה שלי בחיים, למצוא לעצמי ערך. הייתי מושיב את הילדים ועושה להם הצגות. כל מיני שטויות. אהבתי את הקיבוץ. מגיל צעיר שרתי שם בחגיגות".

לא היה לך קשה לגדול בלי אמא?

"לא. לא היה לי את הרגש הזה של 'אמא'. הייתי כל כך קיבוצניק, מרוחק מהדבר הזה של משפחה וחגים וארוחות ערב ביחד. לא היה לי את זה מעולם. גם כשגדלתי והפכתי למה שאני, אמא לא ידעה כל השנים מי אני, מה גורלי. ואנשים אמרו לה 'הבן שלך מצליח', וזה לא עשה עליה רושם. היא ידעה שאני בסדר ושמוחאים לי כפיים. מכיוון שגדלתי בלי משפחה, חברות עם אנשים זה הדבר הכי חשוב לי בחיים".

"בקיבוץ שינו לי את השם לשייקה. גרתי שם לבד, ולא נדבקתי לשום משפחה. הייתי ילד בר". עם אחיו שלמה, דוד ויצחק ואחותו נעמי

• • •

הוא התגייס לצה"ל בשנת 1957. תחילה שירת בלהקת הגדנ"ע, ואחר כך עבר ללהקת פיקוד מרכז. שם פגש לראשונה את גברי בנאי.

"ישנתי במלון צבאי ביפו, שאליו היינו חוזרים אחרי ההופעות. גברי היה בלהקת הנח"ל, וגם הם ישנו שם. באמצע הלילה, כשהם היו חוזרים מההופעות, הם היו מעירים אותי כדי שנקשקש יחד. היינו יושבים כל הלילה על קפה שחור וסנדוויצ'ים, מדברים וצוחקים".

גם פולי (ישראל פוליאקוב) שירת אז בלהקת הנח"ל. שייקה, גברי ופולי הצטרפו ללהקת התרנגולים, שהוקמה על ידי נעמי פולני ב־1960 והורכבה מיוצאי הלהקות הצבאיות, ובהם יהורם גאון, ליאור ייני, חנן גולדבלט, עליזה רוזן ואחרים.

שלישיית הגשש החיוור נולד בטיול הפרידה של התרנגולים באירופה, בסוף 1963. "הלהקה יצאה יחד להפלגה באירופה, כמו קרוז. בכל עיר שעצרנו, הייתי הולך עם פשה (המפיק והאמרגן אברהם פשנל; ע"נ) לשוק. קונים גבינות, לחמים, בשר וירקות, ומבשלים דברים טעימים. פשה שאל אותנו, 'נו, מה תעשו עכשיו?' והציע שנישאר יחד כשלישייה.

"באותם ימים שייקה אופיר חזר מאמריקה, אחרי שעבד שם עם כל הגדולים. פשנל אמר לו, 'תעבוד עם הגשש החיוור'. אמרנו לפשה, 'מה זה השם הזה? השתגעת?'. זה היה הראש המופרע שלו. והוא אמר, 'למה, החיפושיות זה יותר טוב? וסגול כהה? והאבנים המתגלגלות? אם זה יהיה טוב, אנשים יעמדו בתור ויבקשו שני כרטיסים להופעה של הגשש החיוור, ויתרגלו לזה'. אז הוא צדק, לא?"

ההתחלה היתה צולעת. "התחלנו לעבוד, ולא היה לנו שום חומר. לקחנו מפה ומשם, מן היקב ומן הגורן. אני הבאתי את 'פלפילו' מהבית של אמא, גברי הביא את 'עוזי עוזי', ופולי הביא איזה שיר נוגה, אני כבר לא זוכר. שעות ישבנו בבית של שייקה אופיר ולא קרה כלום. הוא בכלל סיפר לנו סיפורים מאמריקה.

"אחרי חצי שנה לפשנל נמאס. הוא החליט להציב עלינו שומר: את אברהם הירשזון, שלימים היה שר אוצר וישב בכלא. הוא עבד אצלו. היינו הולכים בבוקר לשחות בבריכת גורדון, וכשהירשזון לא שם לב, בורחים לבית של גברי ומבלים שם שעות. אבל פשנל היה עקשן, ואיכשהו הצלחנו לייצר חומרים לתוכנית".

התוכנית הראשונה של הגשש החיוור עלתה ב־1964. היא נכתבה ובוימה בידי שייקה אופיר וזכתה לשם "שמחת זקנתי". הקרב על אהבת הקהל היה קשה; באותן שנים שלטו בארץ שלישיית גשר הירקון (אריק איינשטיין, יהורם גאון ובני אמדורסקי), אריק לביא, ויוסי בנאי ששר ברסנס.

"גשר הירקון זלזלו בנו. הם שרו 'אהבת פועלי בניין', ואנחנו 'עוזי עוזי'. הקיבוצים לא רצו לשמוע מאיתנו, כי דיברנו בחי"ת ועי"ן, יותר מדי מזרחי. זה לא בא טוב לפולנים בוועדות התרבות, אולי הם פחדו שזה יקלקל להם את הנוער.

"אבל לא ויתרנו, המשכנו לעבוד קשה. המערכונים תפסו שליטה על ההופעות שלנו, ויוצרים כמו יוסי בנאי ונסים אלוני התחילו לעבוד איתנו. ואז אנשים התחילו להגיד, 'אם אלוני עובד איתם, זה משהו טוב'. ההזמנות התחילו לזרום, ואפילו בקיבוצים דרשו להביא אותנו אליהם.

"יום אחד בא מנהל האולם בקיבוץ יגור למשרד של פשה, ואני הייתי שם. הוא אמר לי, 'אווירון דוּד (מתוך התוכנית הראשונה של נסים אלוני עם הגשש ב־1967; ע"נ), שְמָווירון דוּד, אתה יודע, הם אוהבים את זה שם בקיבוץ. ניקח'".

הלהקה הפכה להצלחה מסחררת. מיטב הכותבים והבמאים הציעו לה מערכונים - דן בן אמוץ, דני רווה, מוטי קירשנבאום, אפרים קישון, ירון לונדון. משפטי מפתח במערכונים הפכו לחלק מהשפה המדוברת ותרמו רבות לסלנג הישראלי: "הצ'ופצ'יק של הקומקום", "שאל בני ונען", "חם בטבריה", "דייג אוהב דגים?", "העולם מצחיק אז צוחקים", "נשרוף את המועדון", "צודק מי שצודק אחרון", "אתה תיתן לו את הכבוד המגיע לו", ורבים אחרים.

הגששים השתתפו גם בכמה סרטים - המוכר שבהם, "גבעת חלפון אינה עונה", הפך לסרט הקאלט של המדינה. השירים שביצעו זכו להצלחה עצומה, ובהם "מים לדוד המלך", "למה צחקה מיכל", "על הדבש ועל העוקץ", "אחותי רוחמה", "הלאה" ו"לו יהי", שביצעו עם נעמי שמר במהלך מלחמת יום הכיפורים.

במבט לאחור, מה היה סוד ההצלחה שלכם?

"נתנו לציבור משהו עממי. בגובה העיניים, משהו שדיבר לכולם. משהו עם אמירה אמיתית - כואבת, לא כואבת, הכל. היה שם הכל. כל המיץ של הישראליות. והקהל נדבק לזה. אכלו את זה כמו גרעינים.

"קח, למשל, את 'חתונת הדמים', עם האבא האשכנזי (פולי) של הכלה והאבא המזרחי (שייקה) של החתן, שנפגשים. הראינו לעם מי הוא, וזה היה מצחיק. נתנו לעם זכוכית מגדלת לראות מה אנחנו חושבים על ההתנהגות הזאת ועל כל מה שקרה כאן.

"בשירים בארץ היתה אז השפעה חזקה של התרבות הרוסית, הצרפתית, האמריקנית, ואנחנו נשארנו עם הישראליות שלנו. פולי, גברי ואני היינו כולנו מאותו הכפר".

היית קרוב יותר לגברי?

"כן. גם פולי היה קרוב יותר לגברי מאשר אלי. שניהם באו מלהקת הנח"ל, אני הייתי חוצן. אבל על הבמה היינו מאוד יחד. תבין, מהצבא היינו יחד. יש לנו אותו הומור, אותן מחשבות, אותן דעות, הכל. בזה היינו דומים מאוד, ממש אחים. אבל לא עם אותם חברים. לכל אחד מאיתנו היו החברים שלו".

יצאתם יחד?

"לפעמים היינו הולכים לאכול אחרי הופעה, אבל זה לא נקרא לצאת יחד. היינו כל כך הרבה אחד עם השני, שלא יכולנו גם לצאת יחד אחרי כל העבודה הזאת. בשיא שלנו היו לנו 46 הופעות בחודש! היינו אחד עם השני יותר מאשר עם המשפחות שלנו".

היו מריבות?

"לא. היו ויכוחים בזמן שהכנו תוכנית. ואנחנו עבדנו שנה על כל תוכנית. טוב שהיה במאי, שסידר הכל. אבל באופן עקרוני, היה רגוע מאוד. אצלנו לא שברו חפצים".

מי הצחיק אותך יותר מבין שניהם?

"תשמע, גברי הוא מספר סיפורים יוצא מהכלל. סיפורים מצחיקים מאוד. 'יש לו את המילה', כמו יוסי כזה. ופולי הוא ביצועיסט, מבצע את הדברים מצוין. הוא היה קפדן מאוד. כשהוא עשה חיקוי של משהו, זה היה עד הסוף. עד הניואנסים הכי קטנים. היום כל מי שעושה רומני, פולני, בולגרי - כולם מחקים את פולי. לא מחקים בולגרי, מחקים את פולי".

הוא חסר לך? אתה מתגעגע אליו?

"כן, אני מתגעגע אליו".

בשנים האחרונות יש נתק בינך לבין המשפחה שלו. זה לא כואב לך?

"לא. מה פתאום? לא הייתי בקשר איתם אף פעם. הם פגעו בי ובאורנה בכל מיני הזדמנויות, טוב לנו בלעדיהם. לא צריך להתאמץ כדי להבין את זה. אין לנו שום שיג ושיח איתם, ולא יהיה".

פולי היה שונה מהם?

"כן, אבל לא היינו איזה חברים".

עם גברי אתה בקשר?

"כן. הנה, היום הוא צלצל. חזר מחו"ל. אז אנחנו אומרים שלום, ואני אומר לו, 'גברי, בוא נשתה קפה אחרי הצהריים. בוא קצת, בוא'. הוא גר לא רחוק ממני ברמת אביב, ואנחנו יושבים ומדברים. תשמע, 40 שנה יחד, ועוד התרנגולים לפני זה. זה חתיכת חיים".

שוש פוליאקוב מסרה בתגובה: "אין שום סכסוך. אין שום דבר, לא היה שום דבר".

• • •

שלישיית הגשש החיוור פעלה במשך 37 שנים, עד שנת 2000. באותה שנה גם הוענק להם פרס ישראל על תרומתם לחברה.

כשמבקשים ממנו לחזור לרגעים מצחיקים או מיוחדים במהלך הקריירה, הוא חושב דקה ארוכה. "היו הרבה רגעים מצחיקים. לפעמים הייתי שוכח טקסטים במהלך המופע. פעם עשינו את המערכון 'הרוסים באים', ופתאום גברי קולט שכבר דילגתי על חצי מערכון וטסתי קדימה. אז הוא אמר לי, 'אתה בטח רצית להגיד ש...' והזכיר לי מה שהייתי צריך להגיד. אמרתי 'נכון, נכון' וחזרתי להתחלה. הקהל לא הרגיש.

"פעם הופענו בבית החייל בתל אביב, ופתאום התפוצץ צינור מים בצד הבמה. נו, ומים, מים. אמרנו לקהל להישאר במקומו והמשכנו כרגיל. ופתאום הפסקת חשמל. עכשיו, מה נעשה? בא קהל, שילם כסף, רוצה לראות את הגשש.

"אמרנו לחשמלאי שלנו, דוצ'ה, לשבת בשורה הראשונה, והוא האיר עלינו לבמה עם פנס. ככה עמדנו והופענו ועשינו קטעים ישנים, הדייגים ועניינים. עברה כמעט שעה, וסיימנו. הקהל התחיל לצאת מהאולם - ואז חזר האור. אל תשאל. כולם נשפכו שוב מהאוטובוסים בחזרה לאולם. הם רצו לראות את הגשש. עשינו להם הופעה מלאה.

"היה גם סיפור מרגש עם ילד בן 10, ששכב בקומה בבית החולים רעות. יום אחד הבעל של נעמי שמר, מרדכי הורוביץ ז"ל, סיפר לנו עליו ואמר שכל היום וכל הלילה הוא שוכב עם אוזניות על האוזניים, שבהן משמיעים לו את המערכונים שלנו, וכשמורידים לו את האוזניות, הוא משתולל וצורח.

"נסענו אליו לבית החולים, עמדנו משני צידי המיטה שלו וממש עשינו לו מערכון, עם חכם מיימון. והוא הביט פעם ימינה, פעם שמאלה, לפי הקול. זה היה מרגש מאוד".

אחת ההופעות שהוא לא ישכח היתה זו באולם קרנגי הול בניו יורק, בשנות ה־70. "בחוץ היו 80 ס"מ שלג. יום לפני ההופעה באנו לאולם, לראות אם אפשר למצוא אביזרים בשביל המערכונים. עובדי הבמה שם, כל אחד שני מטר גובה, הסתכלו עלינו כמו על משוגעים. אמרו לעצמם, הילדים האלה חושבים שמישהו יבוא לראות אותם בסופת שלגים כזאת.

"למחרת, 3,000 מקומות באולם - הכל מפוצץ. 600 איש נשארו בחוץ בלי כרטיסים, וצעקות בעברית, 'תגיד לפשה שיעקב פה', 'תגיד לפולי שמוישה פה'. מה זה, בית החייל? חבר'ה, תעזבו, לכו הביתה. זה קרנגי הול כאן.

"ומה קרה? היה בהופעה מבקר הבידור של ה'ניו יורק טיימס'. הוא כתב למחרת: 'במופע הזה אתה לא צריך להבין עברית'".

• • •

כשהוא מדבר על התוכנית האחרונה בשנת 2000, הוא מרצין. "אנחנו רצינו להפסיק שתיים־שלוש תוכניות לפני, ופשה תמיד היה מוציא מאיתנו עוד תוכנית. היה אומר, 'חבר'ה, זה כל כך טוב, אני אוריד לכם בכמות ההצגות'.

"אז עשינו תוכנית אחרונה, קראנו לה 'גשש ולהתראות'. אמרנו, נעשה 20 הצגות. פרידה מהקהל. בסוף היו 100 הצגות, אם לא יותר. האולמות היו מפוּצצים.

"פתחנו את הסיבוב בפסטיבל עין גב. לא היה מקום באולם, אז הקרינו בחוץ את ההופעה שלנו, 7,000 איש עמדו שם. באולם היו צרחות של כאב. של בכי. הקהל לא רצה שנעזוב אותו, לא נתנו לנו לרדת מהבמה".

אתה מתגעגע לגששים?

"מאוד. אני מתגעגע לפשה, לפולי, למה שעשינו והיינו. היה לי מזל גדול להיות בלהקת הזמר הטובה ביותר, התרנגולים, ובלהקת הבידור הטובה ביותר שהיתה ושתהיה כאן. לא יהיה כמו הגשש החיוור. גם היום, אם פולי היה בחיים והיינו מופיעים, היינו ממלאים שני אולמות, לא אחד. לא עם תוכנית חדשה, זה כבר לא, אבל עם לקט - בוודאי".

הוא קם ממקומו ומראה לי את הפסלון שקיבל בשנת 2000. "אתה רואה, זה פרס ישראל. זה האמא של פרס ישראל. אני שמח על דבר אחד: לא קיבלנו אותו בזכות זה שאנחנו שחקנים, או זמרים, או קומיקאים. קיבלנו אותו על תרומה לחברה ולמדינה. זה ריגש אותי עד דמעות".

מאז פירוק הגששים הוציא שייקה לוי שלושה דיסקים של שירים בביצועו. הוא השתתף במחזמר "גבירתי הנאווה" ובסדרות שונות בטלוויזיה. הוא משמש חבר הנהלה ב"אשכולות", החברה לשמירה על זכויות מבצעים של אמני ישראל, מופיע עם משה להב ועובד כעת על סדרה דוקומנטרית על הגשש החיוור. בשנים האחרונות הוא מככב בפרסומות ל"אדום אדום" ולחברת הגז אמישראגז.

אחרי כל כך הרבה שנים שבהן היית מוכר מהגשש החיוור, לא קשה לך שהיום מזהים אותך עם הברווז של אמישראגז?

"לא. אני עושה שם תפקידים, ואני אומר לך שהבאתי להם הצלחה גדולה. אמישראגז זה להיט, להיט. היו להם מכירות גדולות. ואדום אדום - וואו".

זה לא מוזיל אותך?

"לא. צריך לעשות משהו. אי אפשר להיעלם לגמרי. למה להיעלם?"

אז אחרי כל מה שעשית, עכשיו מזהים אותך מפרסומת לדוד מים?

"בסדר, אבל למה לקחו אותי לאמישראגז? בגלל הגשש החיוור".

הרגשת שאתה נעלם?

"לא, ממש לא. אין מי שלא מכיר אותי. דווקא בחו"ל, כשלא מכירים אותי, אני מרגיש נהדר".

עוצרים אותך ברחוב?

"מדי פעם עוצרים אותי מבוגרים שגדלו עלי ורוצים להצטלם איתי. גם צעירים עוצרים אותי, אבל אני לא יודע אם זה בגלל 'גבעת חלפון' או אמישראגז. אני לא מצפה מהילדים שיכירו את הגשש. אחרי הכל, עוד מעט 20 שנה שאנחנו לא על הבמה".

יכול להיות שהזיהוי שלך בתור המצחיקן האולטימטיבי גרם לכך שלא לקחו אותך לתפקידים דרמטיים בהצגות ובסרטים?

"כן, בוודאי. למרות שאני חושב שיכולתי לעשות את זה נהדר, טוב יותר מהרבה שחקנים אחרים. אבל הבמאי חושב - מה, יראו את שייקה, כל הקהל יצחק. הרס לו את הסרט. אתה מבין?"

• • •

כבר 35 שנה הוא גר עם אורנה בשכונת תל ברוך. קוטג' צנוע, חף מראוותנות. "בהתחלה היו פה שבעה קוטג'ים. ואז בנו סביבנו 5,000 יחידות דיור. זה מזעזע".

שייקה היה גרוש בן 41, בשיא ההצלחה של הגשש החיוור, ואורנה רווקה בת 25, כשנפגשו לראשונה בחנות למוצרי חשמל בתל אביב. "היא נכנסה עם אמא שלה לקנות בחנות. קנתה מגהץ, שואב אבק, בלנדר, מיקסר. אני באתי לקנות טלוויזיה. ברגע שראיתי אותה אמרתי לה, 'חבל שאת קונה, יש לי כבר הכל. נצטרך למכור'.

"היא לא זיהתה אותי, אבל אמא שלה כן. שאלתי את האמא, 'תרשי לי להתקשר לבת שלך?' היא ענתה, 'הבת שלי לא יוצאת עם נשואים'. אמרתי לה שאני לא נשוי, והיא אמרה, 'אז תיקח את הטלפון של הבת שלי מהצ'ק'.

"למחרת התקשרתי, וקבענו שנצא. זה שאני מהגשש החיוור לא דיבר אליה. בפעם הראשונה שיצאנו, אני לא זוכר לאן, אמרתי לה מייד, 'זהו, את לא יוצאת יותר עם אף אחד'. והיא אמרה לי, 'גם אתה לא יוצא יותר עם אף אחת'. זה סיפור מאלף. אנחנו באמת החברים הכי טובים שיש. היא אישה מאוד חכמה, חריפה, היא יודעת הכל. היא עובדת איתי, אני סומך עליה. היא תילחם בשבילי כמו לביאה, ואני בשבילה.

"לפעמים באים לכאן עורכי דין ובעלי מקצוע אחרים לישיבות. כולם רוצים שהיא תבוא לעבוד אצלם. לכולם היא אומרת, 'לא, אני עובדת עם שייקה'".

חוויתם גם סבל גדול יחד, לא הצלחתם להביא ילדים לעולם.

"אין ספק שזה הדבר הכי קשה ועצוב שקרה לי בחיים. עשינו כל מאמץ. עברנו הרבה טיפולים, במשך שנים. זה הדבר הכי כואב לי. לא כל כך בשבילי, כמו בשביל אורנה. הייתי רוצה שהיא תגשים את הנשיות שלה ותעשה ילד. וחבל לי מאוד שזה לא קרה.

"בזמנו, באה לארץ הרופאה הכי טובה בתחום, מאמריקה. באה ללמד רופאים ישראלים איך לעשות את הדבר הזה של החדרת הזרע לביצית מייד. היא היתה פה, והבטיחו לנו שהיא תצליח, ו..."

הוא משתתק, משפיל מבט.

"זה היה סבל גדול. אבל למזלנו, החברות שלנו רק הלכה והתחזקה. עברנו את זה הכי יחד, הכי יחד".

מי חיזק את מי?

"אורנה חזקה יותר ממני. אני עלה נידף. ככה, בצ'יק אני בוכה. ממש. אני בכיין. היא גיבורה. חבל, אני חושב שהייתי יכול להיות אבא טוב. הייתי מה זה דואג לילדים שלי. אז אני דואג לאורנה".

גם במהלך הראיון היא לידו. כשאני שואל אותו אם הוא עושה ספורט, היא צוחקת: "מה זה ספורט... כל היום. הוא לא מפסיק לעשות ספורט".

שייקה: "אתה לא יודע שספורט זה לא בריא? ב־1997 עברתי ניתוח מעקפים. היתה לי סתימה בעורק מרכזי מאוד. ניתח אותי פרופ' דני גור. היה איש למופת, אחד הרופאים הטובים בעולם. אמרתי לו, 'אומרים שצריך לעשות הליכות'. אז הוא אמר לי, 'תגיד להם שהם ילכו. הלב עובד מספיק קשה גם ככה'".

ועכשיו הבריאות בסדר?

"בסדר גמור. בלי ספורט, בלי כלום".

אתם אוהבים לארח?

"אני כן, אבל אין לי למי לבשל. אורנה לא אוהבת אוכל מבושל. היא אוהבת סטייק בפיתה וזהו. אז היום אנחנו בעיקר יוצאים לאכול. פעם הייתי מארח כאן את כל החברים ביום ההולדת שלי. מבשל סירים שלמים... אני יודע להכין חצילים עם בשר נהדר, קציצות, ארטישוקים, שעועית ירוקה, מנגולד.

"אנשים לא היו אוכלים שבוע לפני, כי הם ידעו שפה הם מרביצים ארוחה ומלקקים את האצבעות. אבל פתאום זה נהיה קשה. כל הקניות, החיתוכים, העשייה, ואחר כך לסדר את הבית, אתה משתגע. כלים, עניינים".

"אני מאוד רגיש. כל דבר נוגע בי" // צילום: פיני מ. סילוק

• • •

מה הדבר שאתה הכי אוהב במדינה שלנו?

"יש משהו גדול אצלנו, שלא קיים בכל העולם: החברים, הפשטות, העממיות. אני איש של חברים. אני בא אליהם בסנדלים. בלי עניבה, בלי גינונים.

"יש לי פרלמנט של חברים עוד משנות ה־60. יצחק בן־נר, שהיה מ"כ שלי בטירונות, יצחק שאולי ודליה גוטמן (מפיקה ותיקה בטלוויזיה; ע"נ). היינו יושבים בימי שישי בכסית ובדיצה. היום אנחנו יושבים באבן גבירול. נוספו גם עודד קוטלר, רותי דר והבמאי אבי כהן. מדברים על תיאטרון, קולנוע, פוליטיקה. זו חבורה רצינית מאוד.

"בשישי בערב אנחנו תמיד יוצאים עם אילי גורליצקי ובת זוגו למסעדה. אילי ואני היינו יחד בלהקת פיקוד מרכז, ואנחנו חברים מאז. יש לי פרלמנט נוסף, של חברים שלא באים מעולם הבידור והבמה. אנחנו נפגשים בכל יום שני ויום חמישי".

מה נאחל לך ליום ההולדת?

"שהחיים ייראו טוב יותר במדינה הזאת. שנהיה קצת יותר שמחים ופחות מיואשים ופחות עצובים. כולם אומרים 'אחים אנחנו'. אנחנו לא אחים. ממש לא. אני לא אח של כל הליצמנים והשמיצמנים האלה. לא אח שלהם. לא שייכים לי בכלל. זה עולם אחר.

"גם באמריקה יש דתיים וחרדים, אבל הם מתנהגים נורמלי. ואתה רואה את האלימות שיש פה, בעקבות מה שהנחילו לנו הראשים שלנו. זהו, אנחנו דור יתום".

למי הצבעת?

"כחול לבן. אני אוהב מאוד את בני גנץ. פגשתי אותו בהבימה ואמרתי לו, 'בוא, תציל את המדינה'. אבל זה קשה. הוא איש עדין, ופה צריך בולדוזר. הכל נהיה כאן מוקצן, פנאטי. יש קיטוב עצום. יש עניים ועשירים, מזרחיים ושמאלנים. נורא. נורא. פשוט כל כך חבל, כי היה פה יופי. היה פה נהדר פעם. פשוט פנטסטי. היה חינוך טוב, הכל.

"רוב העוני בארץ זה חרדים וערבים. והחרדים לא עושים כלום, לא תורמים, רק לוקחים תקציבים, ממציאים אברכים, ותמיד הם יושבים על הברז. תמיד משה גפני יושב על הברז.

"אני מרוצה מאוד ממה שעושה רון קובי בטבריה. היא היתה עיר תיירותית והפכה לכלום. חרדית, שחורה, עלובה, ענייה. ובא רון קובי ואמר - העיר הזאת תחזור להיות מה שהיא היתה".

אתה לוקח את זה קשה.

"אני רגיש מאוד. מאוד־מאוד־מאוד. יותר מדי. כל דבר נוגע בי. מה שלא צודק, שלא הגון. האנשים שבאמת מכירים אותי יודעים שאני אדם רציני. רציני מאוד, אפילו יותר מדי רציני. קפדן ורציני. ומבקר חריף ביותר. צדק, הגינות ויושר הם מעל הכל אצלי.

"יום אחד יצאתי מהבית, וכמעט נדרסתי על ידי מישהו בקורקינט. ויום אחד מישהו עם אופניים כמעט הרג אותי על המדרכה באבן גבירול. ומישהו אחר על אופניים הפיל את אמא של אשתי, בת 93. והמשיך הלאה. אכפת לו?

"זו חוצפה, זו גסות, אין כאן דרך ארץ על הכביש. ואנשים לא אכפת להם. זה מסוכן, זה מרגיז אותי. אני רוצה פעם לפנות בטלוויזיה לציבור ולהגיד, 'הלו, חבורת הנהגים, תחשבו שיש כאן אנשים. יש כאן בני אדם'.

"יום אחד אמרתי לחבר הכל בפנים. וחברים שישבו איתנו אמרו לי, 'שייקה, תספור עד עשר, אין לך וינקרים'. אם מישהו מזמין אותי להצגה לא טובה, הוא לא ישמע ממני דבר טוב אחרי זה. אני לא צבוע. אני אגיד לו שזה רע מאוד. בשביל זה הוא הזמין אותי, לא? כדי לשמוע את דעתי".

ואם מישהו היה אומר משהו רע על הגשש?

"בשמחה רבה. הייתי אומר שהוא פשוט לא מבין כלום".