הוישינסקים חובקים נכד ומתגעגעים לבן

"היא הסבתא הכי טובה בעולם", אומר שלמה וישינסקי בחיוך רחב. זה קורה כשאני מתחילה לדבר עם אסנת, גרושתו ואם ילדיו ליאור ז"ל ודנה, על הנכד החדש שלהם, אדם בן החודש, בנם של דנה ודניאל. הוא זה שהעניק לשלמה ולאסנת את תואר הכבוד "סבא וסבתא".

"אסנת לא מתעייפת לרגע, והיא יודעת בדיוק מה לעשות עם התינוק. יש לה אינסטינקטים מדהימים. אמרתי לדנה, 'אל תקשיבי לאף אחת, רק לאמא שלך'".

אסנת צוחקת. "הוא משוחד. נכון שעברו כמה שנים מאז שהתעסקתי בתינוקות ובחיתולים, אבל אני חייבת להודות שבשבילי להיות סבתא, זה שהעולם עצר לרגע ואפשר לי להיכנס למשהו אחר לגמרי, מאוד בראשיתי. יש קונטרסט עצום בין מה שאנחנו חווים ביומיום לבין המקום הזה שחיים יוצרים חיים, ואת מחזיקה ביד משהו שהוא הכי קרוב לבריאה. הכי נקי, הכי טהור, שמחבר וממגנט אותי לדברים שיש בתוך כל אחד מאיתנו, המקום הטהור והנקי שאיתו הגענו.

עוד על משפחת וישינסקי:

• אב ובת בחיים, ועל הבמה

• מרגש עד דמעות: אסנת וישינסקי שרה עם אמהות שכולות

• מרגש: נכד ראשון לאסנת ושלמה וישינסקי

"התחושה הזאת נתנה לי אנרגיה מטורפת, כמו ששלמה אומר. זה לבוא בבוקר ולחזור בלילה, ולא להרגיש בכלל שאת רוצה ללכת. את כל הזמן רוצה להיות שם, להחזיק אותו. זה קרה לי מהרגע הראשון: נכנסנו שנינו יחד עם אמא של דניאל לחדר של דנה אחרי הלידה, היא ישבה והחזיקה אותו, וכולנו התחלנו לבכות שם, זה היה הכי מרגש בעולם, פלא. מבחינתי העולם עצר, והוא עדיין עוצר". 

שלמה מספר שדאג מאוד בזמן ההיריון ובזמן הלידה. "כשדנה היתה בחדר הלידה, היא לא ידעה שאני ואסנת מחכים לה בחוץ, אבל אנחנו היינו שם, שעות. ולא מצאנו את עצמנו. דנה תמיד היתה בשבילי נומרו אונו, ונשארה נומרו אונו".

"אדם עוד יצטרך להוכיח את עצמו", הוא צוחק. "הוא יפה והכל, וכמו שאמרתי לך, יש לו את הסבתא הכי טובה בעולם. גיליתי את זה בימים האחרונים, אני לא יודע מאיפה זה בא לאסנת. לי זה חדש לגמרי. אני חייב להודות שאני עוד לא מרגיש את זה עד הסוף".

אסנת עם הנכד אדם 

• • •

לאורך 27 השנים מאז גירושיהם הצליחו השניים לשמור על תא משפחתי מאוחד. כזה שיודע היום שמחה גדולה מאוד, אבל ידע גם יגון כבד, עם נפילתו של ליאור ב־2004, כשהוא בן 20. סמ"ר ליאור וישינסקי, לוחם בהנדסה קרבית, נהרג במהלך פעילות מבצעית לאיתור ולהשמדה של מנהרות טרור בציר פילדלפי. איתו נהרגו סגן אביב חקאני, רס"ל אימן גדיר, סמל זאור סמיילייב ורב"ט אלעד כהן.

אסנת (58) מתגוררת בדירה מלאת אור בבניין יפהפה בצפון תל אביב. היא קוראת לעצמה אסנת שיר־וישינסקי, את ה"שיר" הוסיפה לפני עשר שנים כחלק מתהליך ההתפתחות האישי שלה. ציורים מעשה ידיה מעטרים את הקירות, פורטרטים של דמויות מהעולם השלישי צבועים בצבעי שמן ופסטל רך בסגנון ריאליסטי פיגורטיבי. בדירה גרה גם לירון (21, חיילת משוחררת), בתה מהבדרן מוטי גלעדי, שממנו התגרשה אסנת ב־2014.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

שלמה (76) בא לראיון עם הכלבה החדשה שלו, מסוג רועה בלגי מעורב עם רועה גרמני, ואסנת מכינה לכולם את הקפה המפורסם שלה, שמוקצף בשלושה צבעים, שהיא מכינה במכונה הביתית. גם שלמה עבר מאז הגירושים כמה מערכות יחסים, אבל לא מיסד אף אחת מהן.

"אפשר להגיד שהגירושים שלנו עלו על שרטון", הוא צוחק. "לא הצלחנו להתגרש ממש, נשארנו החברים הכי טובים. לכל מי ששואל איך עושים את זה, אני עונה ששמים את האגו בצד, ואז אין בעיה. הראשון שידע שאסנת מתחתנת שוב הייתי אני. היא באה לספר לי".

אסנת: "שלמה זה משפחה. יש דברים שהם יותר חשובים מהכל. הילדים המשותפים שגידלנו, הטרגדיה שעברנו יחד ושחיברה אותנו מאוד, יש לנו את דנה ואת בעלה דניאל, ויש גם נכד חדש. ההרמוניה בינינו היא הדבר שגורם לדנה הכי הרבה אושר היום.

בימים המאושרים, עם ליאור ז"ל ודנה. שלמה: "לא הייתי חוזר לאחור או משנה משהו, ואני לא רוצה להפסיד שום דבר ממה שעברתי"  

"שלמה הוא אדם מדהים. יכולת הנתינה שלו היא משהו שמפעים אותי. אי אפשר להיות אדיש לזה. אני לא מכירה אנשים כאלה. הוא מאוד נדיב. גם אלי, גם ללירון. כל השנים שמרנו על קשר במשפחה המורחבת.

"ליאור זה פרק אחר, ששנינו נמצאים בו מאוד, עם הפעילות של קרן ליאור" (הקרן הוקמה לאחר מותו ועוסקת בהענקת תוכני תיאטרון, ספרות, תרבות ולימודים למשרתים בצה"ל ולחיילים משוחררים; הקרן קיבלה בקיץ האחרון את אות הנשיא למתנדב; מ"כ). 

• • •

הם הכירו בלהקה הצבאית. אסנת היתה חיילת בצוות הווי "כוכבים בחוץ", ושלמה בא לביים אותם במסגרת המילואים שלו. היא מפתח תקווה, הוא מתל אביב, ותשעה חודשים הספיקו להם להבין שזה זה. הם נישאו רגע לפני שאסנת השתחררה. את ליאור הביאו לעולם ב־1984, ואת דנה כעבור ארבע שנים. היום היא בת 31. 

בשנים האחרונות מלהטט וישינסקי, מהשחקנים האהובים בישראל, בין שלל תפקידים בתיאטרון. גם אסנת נמצאת בפריחה מקצועית, לאחר שעברה "תהליך התפתחותי ועוצמתי", כדבריה, עם סיום פרק ב' בחייה. 

"אחרי שהתגרשתי ממוטי הייתי צריכה להתחיל הכל מההתחלה. לי ולמוטי היה מופע קומי מוזיקלי משותף בשם 'שירה וחיקוי בציבור', קריירה משותפת ושותפות עסקית, והייתי צריכה לנצח את הפחד שיש בי להתגרש שוב ולהתחיל לבנות הכל מחדש. 

"כמה חודשים לפני הגירושים עברתי עם לירון לבית קטן יותר בקיסריה (היישוב שבו גרה עם גלעדי בעת נישואיהם; מ"כ). גרנו שם שנתיים וחצי, עד שלירון סיימה את התיכון. לפני שלוש שנים עברנו לתל אביב. שש השנים האחרונות היו מבחינתי משנות חיים, מכל הבחינות. התקרבתי לעצמי, הפכתי להיות אדם שלם.

"אני חושבת שלא חייתי בדיוק מקסימלי. הייתי במקומות שלא נכונים לי. אחת ההחלטות הכי משמעותיות שקיבלתי זה לעשות את ההרצאה שלי, לנצח את הפחד ולעמוד שעה ועשרים מול קהל. מבחינתי זה היה ניצחון גדול להיות בלי נגנים, לבד.

"הפכתי לנגישה יותר, גם מבחינה מקצועית וגם כאדם, עם חיבור הרבה יותר גדול לעצמי ולקהל שלי. סוג של ניקיון, קילוף של שכבות. ככל שקילפתי מעצמי יותר שכבות, הפכתי לאמנית טובה יותר, והקשר עם הקהל הפך לאותנטי יותר. הבנתי שאני לא מושלמת, שזו מי שאני, ושאני עושה את הכי טוב שאני יכולה.

"היום יש בי משהו שקט ומפויס, שלא רודף אחרי שום דבר, שחי את הרגע. האושר שלי לא תלוי בשום גורם חיצוני. אני משקיעה ביומיום שלי, לוקחת אחריות על החיים שלי ועל הטוב שיש בהם. אני מסוגלת לראות את הדברים הטובים".

היו מטפלים מקצועיים שליוו אותך?

"כל חיי אני לומדת. כשהתגרשתי ממוטי, זה היה בזמן קורס חיבור למודעות־על ותקשור במכללת כרכור. אחרי שליאור נהרג התחלתי לכתוב. גיליתי שיוצא מתוכי מאגר של מילים שמגיעות אלי, עוברות דרכי ויוצאות למחשב. כשזה הפך למשהו בלתי נשלט, הבנתי שיש דברים שאנחנו לא מודעים להם, נסתרים. בקורס הזה הלכתי בעקבות החיפוש אחר הדברים האלה והגעתי למחוזות קצת אחרים, פחות מדוברים.

"במקביל, התחלתי ללכת לסדנאות של אלון אולמן שנקראות 'הצלחה מעשית', תהליך של התפתחות בכיוון האישי והעסקי ומקסום היכולות שלך. אחר כך למדתי במכללה להיות מאמנת אישית וקואוצ'רית, סיימתי קורס מתקדם באימון אישי ואימון ביחסים.

"לצד כל אלה לקחתי לעצמי מאמנת עסקית, פתחתי דף עסקי בפייסבוק והתחלתי לנהל את עצמי, ובצורה רצינית. לקחת אחריות לייצר לעצמי עבודה, לייצר אינטראקציה עם העולם, שיידעו מה אני עושה היום. 

"יש לי הרצאה שנקראת 'החיים זה הכל', שאני רצה איתה כבר שנים, אבל היום היא ממש לא דומה להרצאה הלירית והנוגה שהיא היתה בהתחלה. בחודשים האחרונים זה הפך להיות מופע חזק, שהוא גם סטנדאפ, גם מרגש וגם מעצים, שבו אני מחלקת את החיים שלי לחמש תחנות: הגשמה, התרסקות, התבוננות, התחברות והתעוררות. 

"אני מופיעה בכל הארץ, ועכשיו חזרתי מהופעות בארה"ב. היתה לי מטרה להעביר את ההופעה באנגלית, אז למדתי ושיפרתי את האנגלית שלי. בשיקגו העברתי את ההרצאה באנגלית. בשאר המקומות בארה"ב הרציתי בעברית. זה היה חתיכת הישג עבורי.

"בנוסף לכל זה הבטחתי לעצמי שאני חוזרת לאוניברסיטת תל אביב, שבה כבר הייתי פעמיים בלימודי תואר ראשון - בתיאטרון וספרות כללית - ולא סיימתי. לפני שלוש שנים התחלתי ללמוד ספרות ומגדר לתואר ראשון, והפעם גם סיימתי. הממוצע שלי כרגע עומד על 90, אבל יש עוד ציון אחרון שאני מחכה לו. אני עדיין לא מאמינה שעשיתי את זה.

"אני רוצה להיות יותר פנויה לדנה בשנה הזאת. אמרתי שאקח קורס שנתי בלוגותרפיה, 'טיפול באמצעות משמעות' באוניברסיטת תל אביב, ויש לי גם מופע יחיד בשם 'מבט מקרוב', עם שירים וחיקויים וקטעי קישור מצחיקים. כן, אני עדיין עושה את ריטה ואת חוה אלברשטיין, והשנה הוספתי גם את לאה שבת וזהבה בן. אפילו התחלתי לשיר במרוקאית.

"ב־9 בינואר אני מתחילה להעביר סדנה לנשים בחולון, על בסיס ההרצאה שלי, הסדנה נקראת '24 שעות - התבוננות, התחברות, התעוררות', והיא בת שמונה מפגשים. היא מיועדת לנשים שרוצות לעבור תהליך התפתחותי. ויש לי עוד שלושה פרויקטים חדשים בתחום הבמה, שאני עובדת עליהם. כולל מופע ברוח היהדות".

כשאת רואה את שלמה בתיאטרון, לא מתחשק לך לפעמים לחזור לשם?

"בי יש משהו מאוד אינדיבידואליסטי, אני אוהבת שהבמה כולה שלי. זה לא אומר שאם תהיה הצעה מפתה לא אשקול אותה, אבל אני חושבת שיש בי משהו שאוהב מופע יחיד. למרות שאני פרטנרית טובה". 

שלמה: "אני יכול לגלות לך שאסנת הולכת לכתוב לי מחזה יחיד. עוד לא החלטנו על מה בדיוק".

אסנת: "אנחנו במשא ומתן. אני רוצה גם לביים אותו, אז זה עוד בדיונים", היא צוחקת.

• • •

עד שאסנת תביים אותו, וישינסקי מככב בימים אלה בשני תיאטראות מרכזיים. בקאמרי, שם הוא משחק 53 שנים ברציפות, הוא ב"מיהו יהודי", לצד רמי ברוך (קומדיה צרפתית על פגישה בין אנטישמי ליהודי בחדר מדרגות בבניין בפריז, שבה הוא משחק את האנטישמי). בבית ליסין הוא משתתף בהצגה החדשה "הגלולה" - קומדיה ישראלית שכתב רוני סיני וביים רועי שגב, על אישה שלוקחת גלולה שמחזירה אותה לשעה קלה לימי נעוריה. את האישה מגלמת רבקה מיכאלי, ושלמה משחק את בעלה, שנשאר אדם מבוגר.

וישינסקי ב"הגלולה" (עם רבקה מיכאלי, מירב פלדמן, אלירן אלוש, עומר עציון ויעל טל). "רבקה'לה חושבת שאני שר מדהים, אומרת שאני זמר" // צילום: כפיר בולוטין

"זה תמיד תענוג לשחק עם רבקה'לה. שיחקנו יחד ב'משפחה חמה' בקאמרי, 200 הצגות. היא חושבת שאני זמר ומתנהגת אלי כאל זמר. חושבת שאני שר מדהים".

היית רוצה לחזור אחורה בזמן?

"ממש לא. לא הייתי חוזר או משנה משהו, ואני לא רוצה להפסיד שום דבר ממה שעברתי, למרות הדברים הקשים שעברתי. הרבה פעמים אומרים לי 'אתה משחק בתיאטרון כדי להקל על עצמך, שלא יכאב'. ואני אומר שזה לא נכון. אני לא רוצה שיהיה לי קל. אני לא רוצה שלא יכאב לי, ואני לא רוצה למחוק את הכאב".

לאחרונה אתה מדבר על במות ומתבטא בתקשורת על העובדה שגם בציבור הערבי יש חיילים נופלים והורים שכולים. זה חלק מהדרך שלך לשאת את הכאב?

"הבן שלי נהרג עם חייל בדואי, אימן גדיר, והחבר הכי טוב שלי היום הוא הדוד שלו, מהיישוב ביר אל־מכסור. לפחות פעמיים בשבוע אני מדבר איתו. מאז המוות של ליאור אני מאוד מחובר גם למשפחות של חללים בדואים. הם רואים בליאור חייל שלהם. בגלל שהוא לחם עם בדואים ונהרג עם בדואים, הם מזכירים אותו באזכרות שלהם. הם קוראים לי אבו ליאור".

וישינסקי ספג בעבר ביקורת בעקבות התבטאויות שונות שלו. אחת מהן היתה לאחר שצה"ל חיסל את המחבל שהיה אחראי לפגיעה בבנו.

"בזמן נסיעה שלי עם התיאטרון להצגה של 'החולה ההודי' בגבעת שמואל, קראתי באינטרנט שצה"ל חיסל שלושה מחבלים שהיו בדרכם לפיגוע בישראל. כשראיתי את השם השני, נזכרתי שזה מי שהרג את ליאור. בסוף הנסיעה צלצלו אלי מדובר צה"ל להודיע רשמית שזה שהרג את הבן שלי חוסל. אחרי דקה צלצלו מגל"צ, ביקשו תגובה שלי, ואני עניתי: 'מסכנה אמא שלו'.

"על זה ירדו עלי במשך שנים. שאלו אותי, אתה לא שמח שחיסלו אותו? אז אמרתי: 'כתוב בתורה, בנפול אויבך אל תשמח', והוספתי: 'תעשו שלום, אני אהיה שמח'. לי אין נקמות וחשבונות, זה לא יחזיר לי את הבן שלי. אני לא עושה דברים בשביל הפרובוקציה או בשביל להרגיז. זו דעתי, ולא כולם צריכים לחשוב כמוני. הביקורת שיש לאנשים כלפיי בהקשר להתבטאויות שלי לא מזיזה לי. לשמחתי, גם כשאנשים יצאו נגדי, דנה היתה בעדי. היא אמרה לי שהיא גאה בי, ומבחינתי זה מה שחשוב". 

אסנת: "אני ממש מקנאת בשלמה על האומץ שיש לו להגיד דברים עד הסוף. הייתי רוצה קצת יותר אומץ. השיח הציבורי היום הוא מתלהם, קשה להשמיע דעות אחרות".

שלמה: "זה נכון שהדעות שלי הן מהצד השמאלי של המפה, אבל אני ממשיך לעשות מילואים, אז אני סותם להם את הפה. אני משרת גם באכ"א וגם בהווי ובידור, עושה מילואים בגילי, אז אל תגידו לי מה לומר".

• • •

לאורך הראיון מלווה אותנו הכלבה לייזה, ששלמה מדבר עליה בגאווה.

"במסגרת קרן ליאור אנחנו מקימים ספריות ביחידות צה"ל רחוקות, שיוצאים בהן הביתה פעם בשלושה שבועות. לפני שנה הקמנו ספרייה בחטיבת כפיר, ובזמן הטקס רציתי לצאת לעשן, כהרגלי. בטקסים מקרינים סרט על ליאור, שאני לא תמיד רוצה לראות, אז אני יוצא. הפעם המג"ד בבסיס האימונים של חטיבת כפיר, שהיום הוא כבר מפקד חטיבה, ביקש שאשאר בשורה הראשונה, אז נשארתי לשבת עם זיוה פתיר, שעומדת בראש הקרן.

"עלה המג"ד, איש צנום עם כיפה, שראה אותי וגרונו נחנק מדמעות. הוא סיפר שהוא עוקב אחרי המשפחה שלנו, ושהבת שלו התחילה ללמוד תיאטרון בזכותנו. הוא אמר שהוא מתרגש, כי הכיר את ליאור באופן אישי, וליאור היה החייל האמיץ ביותר שראה בחייו. 

"הוא סיפר שלרדת למנהרה בעומק של 18 מטר, בלי יכולת להכניס איתך רובה, ולהגיד שלום לחיילים בלי לדעת מה מחכה למטה - מצריך אומץ בלתי רגיל. אבל את ליאור הוא ראה עושה את זה שמונה פעמים כשאותו מג"ד היה קצין ב'עוקץ'. 

"המג"ד המשיך וסיפר שיום אחד הם נכנסו לכבוש בית בחאן יונס, שבו חשבו שיש מנהרה בסלון. ליאור דפק על הבלטות ופתח - ובאמת היתה שם מנהרה. ברגע שליאור עמד להיכנס, ירו עליהם מהקומה השנייה. המג"ד הציע לשלוח את הכלב למעלה, ובתוך 20 שניות הכלב תפס את המחבל בשיניים והוריד אותו למטה. ליאור ישב בצד והסתיר את העיניים, כי היה לו קשה לראות את זה. זה היה אכזרי בעיניו. הוא מאוד אהב כלבים, היתה לנו כלבה. כולם צחקו שהוא יכול להיכנס למנהרה בלי פחד, אבל לא מסוגל לראות כלב במצב הזה. 

"בסוף הסיפור באתי למג"ד ואמרתי לו: 'תביא לי כלב כזה'. וזה מה שקרה. קיבלתי את לייזה לפני חצי שנה, דנה בחרה אותה מהכלבים של עוקץ. לייזה היתה בת שנתיים, וכבר סיימה את שירותה בגלל טראומה שחוותה במהלך השירות, שלא אפשרה לה להישאר שם.

"היא כלבה טובה מאוד לבני אדם. כשאני עובר איתה בשכונת התקווה, היא מלכת השוק, מפונקת מאוד. יש מקום שעושים בו שניצלים קטנים ומוכרים במשקל, והיא לא מוכנה לאכול עם הפירורים, צריך להוריד לה אותם. היא כבר הספיקה להריח את אדם".

• • •

בתוך השמחה על אדם עולות מחשבות על ליאור?

אסנת: "אצלי לא. בכלל. אני מצליחה לעשות את ההפרדה ולהיות נוכחת מאה אחוז ברגע, בלי לחבר אותו לליאור. אני שמחה בשביל דנה, שמחה כשאני רואה את התינוק, ולא מכניסה לשם עצב. אני חווה אושר גדול מאז הולדתו של אדם, כשנכנסו חיים חדשים למשפחה".

שלמה: "אני מרגיש שההפסד הגדול שלי הוא שאדם הפסיד דוד נהדר. החיבור של ליאור ודנה היה חזק מאוד, וליאור חסַר לי בכל התהליך הזה של ההיריון והלידה. אגב, אני בטוח שהוא חסַר לדנה יותר מאשר לי. כשהוא היה חוזר לחופשות והיינו יוצאים לבילויים, הוא תמיד התעקש שדנה תבוא איתנו. חסר לי אותו, שדנה תראה לו בגאווה את אדם שלה".

אסנת: "החברים של ליאור התחתנו במשך השנים והזמינו אותי לחתונות שלהם. באתי לכל חתונה ושמחתי ורקדתי, ולרגע לא אמרתי לעצמי 'למה'. לא צבט לי. הם יודעים תמיד שגם שלמה וגם אני לא נעשה את זה.

"אני גם אף פעם לא ריחמתי על עצמי, לא אמרתי 'למה זה קרה לי'. בשבוע של השבעה נחתה עלי מין קבלה. קיבלתי את הסיטואציה כמו שהיא. הדבר היחיד שראיתי מול העיניים היה דנה ולירון. אמרתי שאין מצב שהן לא מקבלות את האמא הכי טובה שיכולה להיות ואת החיים הכי ורודים שאפשר, ככל שזה תלוי בי. 

"ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. אף אחד לא מושלם, אני לא אמא מושלמת, אבל אני כל הזמן משתפרת. אני חושבת שעד שלא התרסקתי, עד שלא פגשתי במוות - לא נדרשתי לבחור בחיים.

"אחרי שליאור נהרג, משהו התנפץ בפנים, והתחלתי לבנות משהו עם מנעד הרבה יותר רחב של רגשות. אף פעם לא ידעתי שאפשר לכאוב ככה, שהלב ממש כואב פיזית, שאפשר לאהוב בעוצמות כאלו. חטפתי כאפה שטלטלה את כל מה שנראה לי מובן מאליו. אבל פתאום קרה משהו. 'אין שלם יותר מלב שבור'? זה אני. מתוך השבר אני אדם יותר שלם היום, שמכיל את כל המנעד של מה שיש לעולם להציע - וגם מוכן לקבל אותו". 

את ושלמה הפכתם בעל כורחכם לסמל לאומי.

"קשה לי לחשוב על זה ככה. אנחנו בחרנו בחיים, שנינו לא דמיינו שנגיע למקום הזה, שבו אנשים יחשבו שאנחנו סמל. לא דמיינו שתהיה קרן ליאור. כשקיבלתי את אות המתנדב בבית הנשיא התחלתי לבכות, אמרתי שאני לא רוצה להיות שם. באתי לאירוע לבושה חגיגית ועליתי לבמה, ופתאום לא יכולתי לעצור את הבכי. בכל הצילומים שלי משם רואים אותי בוכה.

"זה כמו הפרדוקס השנתי הזה באירועים של קרן ליאור. אני מגיעה לדבר, ותמיד מנקרת בי המחשבה שאני לא רוצה להיות שם. אני באולם מפוצץ עם אנשים טובי לב, כולם באים לתרום ולעשות פרויקט מטורף. זה הבייבי של שלמה, והם עושים דברים מדהימים בצבא, לא רק ספריות, המון פרויקטים. ואני יושבת שם ואומרת שאני לא רוצה את כל הדבר הזה, שהייתי מחזירה הכל כדי שליאור יהיה בחיים.

"בימים הראשונים של השבעה, במקלחת, הייתי שומעת בראש את השיר 'את הגשם תן רק בעיתו', ונחרט לי המשפט 'יותר מזה אנחנו לא צריכים'. בשבוע של השבעה לובשים אותם בגדים, בקושי אוכלים. ומה בעצם אנחנו צריכים? כלום. 

"ואז, עם תום השבעה, אני יוצאת החוצה ואומרת, מה זה העולם הזה? וזאת התחושה של לעצור את הזמן לרגע. התחושה שאת מבינה הכי טוב בעולם שהכל סוג של אחיזת עיניים, שהאושר שלך לא באמת תלוי בדבר. שיותר מזה אנחנו באמת לא צריכים. מנסים לשכנע אותנו עם תרבות הצריכה החזירית, אבל אנחנו לא צריכים כל כך הרבה. גם בבית אני משתדלת לא להעמיס עם חפצים מיותרים".

שלמה: "אני לא חושב שאנחנו סמל או מעוררים השראה, אני לא מתיימר להיות כזה. ממה שקרה לנו - הצוואה שלי לעצמי היא להיות איש יותר טוב. זה מה שליאור השאיר לי, ואני משתדל לעשות דברים טובים, שלא אצטרך להתבייש בפניו".

מה עם זוגיות? יש מחשבות על פרק ג'?

"היו לי כל מיני מערכות יחסים מאז הגירושים, ואני מרגישה שגדלתי וצמחתי בצורך שלי. היום אני הרבה יותר שלמה, עם עולם תוכן מלא ושלם, ואני ארצה זוגיות ממקום שיוסיף לי עוד שמחה, כי ביומיום שלי אני בשמחה. טוב לי, נעים לי.

"אני מדייקת לעצמי את החיים, והלוואי שאמצא מישהו שארגיש איתו בבית. בית לנשמה. אני לא מחפשת, לא באתרי היכרויות ולא בדייטים. אני עם המון חופש וחירות מחשבתית ופיזית, והלוואי שאמצא חיבור נשמתי".

שלמה: "אצלי אין מחשבות כאלה, זה לא חסר לי. יש לי הרבה ידידות טובות, וחוץ מזה אני עסוק מאוד. מי תרצה להיות איתי כשאגיד לה, 'מצטער, אני רץ לדנה עכשיו'?" 

maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו