בחודש ינואר השנה נפטרה במפתיע השחקנית גליה ישי. בשלושת השבועות שקדמו למותה היא ניהלה יומן אישי, שבו סיפרה על התמודדותה עם מחלת הסרטן שאובחנה אצלה באותם הימים.
דפי היומן שמילאה במחברת בכתב ידה הגיעו לידיו של עמיתה וחברה הטוב דים אמור, מנהל "בית הספר למשחק של דים אמור", שגליה ישי נמנתה עם צוות מוריו.
"מיום אבחון הסרטן ובמשך שלושה שבועות עד מותה, גליה הייתה מאושפזת בבית החולים", סיפר אמור. "ביקרתי אותה כמה פעמים, ולמרות שהיינו מאוד קרובים והיא שיתפה אותי במחשבות על הסוף הקרב, רק ב'שבעה' אחותה נילי גילתה לי שהיא כתבה יומן ואפשרה לי לסרוק את דפי המחברת.
"ביומן גליה כתבה מחשבות על החיים שהיו לה, על אלוהים, והעלתה תהיות שאולי היא מקבלת סוג של עונש, לאחר שלא הקימה משפחה ולא היו לה ילדים. היא כתבה גם שאינה פוחדת מהמוות הקרב, ציינה שחשוב לה שישבו עליה שבעה ועוד", הוא משתף.
גליה ישי החלה את דרכה בלהקת פיקוד מרכז עם התוכנית "רד אלינו לבקעה" (1969). היא שיחקה על במות התיאטרון במחזות "נפוליאון חי או מת", "איש חסיד היה" ו"המלחמה האחרונה". ישי הרבתה לשחק בהצגות ילדים, הייתה חברה בצמד "רגע וגלי" עם ציפי מור וכיכבה גם בתוכניות ילדים מיתולוגיות בטלוויזיה, כמו "טלפלא", "החתול שמיל", "רחוב שומשום", "בלי סודות", והיא זכורה כמובן גם כ"פינגי" מהתוכנית "פרפר נחמד".
המבוגרים יותר זוכרים אותה מהסדרות "רמת אביב ג'", "החיים זה לא הכל", ו"סוזנה הבוכיה", ובשנים האחרונות הפציעה במגוון תפקידים בסדרות טלוויזיה, בהן "מטומטמת", "כפולה", "בלתי הפיך", "קופה ראשית" ועוד, ואף הופיעה על מסכי הקולנוע בסרטים "מלכת הכביש", "לצוד פילים" ועוד.
ב-17 במאי השנה הייתה ישי אמורה לחגוג את יום הולדתה ה-70. אמור, שתכנן ביחד עם חבריה לחגוג לה ואיתה את האירוע, החליט להנציח אותה במחזה. לצורך כך הוא פנה למחזאי והבמאי יהושע סובול, שמעביר הרצאות וסדנאות כתיבה בבית הספר למשחק של דים אמור, וזה נעתר לאתגר.
עם סיום כתיבת המחזה תתקיים קריאה ראשונית שלו בבית הספר, ואמור צפוי לביימו בהשתתפות תלמידי ובוגרי בית הספר למשחק שבניהולו. המחזה צפוי לעלות על הבמה במאי 2021, לקראת יום הולדתה ה-71 של גליה ישי ז"ל.
מה גליה הייתה אומרת על כך?
דים אמור: "אני חושב שהיא הייתה שמחה על המחזה. מבחינתי זה סוג של הנצחה לחברה טובה ולאשת מקצוע שמאוד נכנסה לי ללב".
יהושע סובול פגש לראשונה את גליה ישי בשנות ה-80. "היא שיחקה אז במחזה שלי 'אחרון הפועלים' שהוצג בבית ליסין, ובהמשך צולם לטלוויזיה ושודר בערוץ אחד", משחזר סובול.
מה הזיכרון שלך ממנה?
"בניגוד לשחקנים אחרים שעושים לך את המוות, גליה הייתה שחקנית שהביאה לעבודה המון שמחה והתמסרות, תמיד שרתה עליה רוח טובה".
• בגיל 69: נפטרה השחקנית גליה ישי
• "בחזרה לגטו": סובול לא חלק בחזרות למחזה שלו
אמירה על התיאטרון
סובול, שעסוק בימים אלה בתחקיר והכנות לקראת כתיבת המחזה, מבהיר שלא יהיה זה מחזה ביוגרפי על השחקנית, אם כי יישזרו בו פרטים מתוך סיפור חייה, כמו גם שירים מתקופתה בלהקה הצבאית. "בכוונתי להאיר את חיי התיאטרון באמצעות דמות השחקנית", הוא מספר, "מה המשחק עשה לחייה כאדם, כאישה, איפה מתחיל ונגמר השחקן. המחזה יגלוש גם לנושאים של הצלחה וכישלון, רגעים מביכים על הבמה, מה עובר על שחקנית המשחקת דמות שהיא אינה מתחברת לאישיותה ועוד.
"גליה הייתה שחקנית-ליצנית. בעיניי, במצב הזה השחקן הופך לבובה על חוט שמפעילים אותה, ויש חיבור גם לקשר בין הבמאי לשחקן. עכשיו כשאנחנו מדברים, אני מניח שגליה הייתה אומרת שהמחזה בהשראתה לא מספיק מצחיק", מהרהר סובול בקול. דים אמור מוסיף: "התפקיד הראשון שלה היה של ליצן בוכה. היא תמיד אמרה לי שזה התפקיד שהיא לקחה על עצמה גם בחיים. 'אני מצחיקה את כולם אבל אף אחד לא רואה אותי כשאני בוכה', אמרה לי".
במקביל לכתיבת ההצגה על ישי, סובול שקוע בכתיבת מחזה נוסף, שיש לו פוטנציאל להפוך לסדרה. במרכזו, וברוח הקורונה, קבוצת שחקנים זקנים שחיים בבית אבות של שחקנים, המגלים בוקר אחד שהמטפלים שלהם נעלו אותם בבית האבות והסתלקו. השחקנים הנטושים בעשור השמיני לחייהם, מחליטים לעשות את מה שהם יודעים - לשחק, ומעלים תוכנית סאטירה על מצבם, דרכה משתקף גם מצבה של המדינה.
באחד הקטעים הקומיים הרציניים במחזה החדש, נדרשים השחקנים לשחק את מותם וכולם באים להיפרד. "יש פה אמירה על התיאטרון ולא רק. גם במחזה שאני כותב על גליה, אני מתייחס לעובדה שגם כשהיא במפגש לימודי עם השחקנים הצעירים, היא מעולם לא הסתירה את גילה.
"אגב, אחד הדברים המשותפים לשחקנים צעירים וותיקים זו ההתלהבות הראשונית והצמא לעבודה. שחקנים בני 70-80 'פשוט מתים' לעבוד".
המתבונן הזקן מהיציע
סובול, שאף הוא שייך לקבוצת הסיכון, חגג השנה יום הולדת 80. "אני כמעט שנה בגבורות, מגיע לי עיטור העוז", הוא צוחק.
בחודשי החרדה מפני הקורונה פרסם סובול "מספרים מחכימים" על המגפה, כדי להביע את דעתו הנחרצת והמנוגדת להיסטריה הישראלית והעולמית. "עשיתי ניתוחים על פי נתונים באתרי בריאות באינטרנט, מצאתי שמספרי התמותה מקורונה לא יהיה גבוהים, והבנתי שמצבה של מערכת החיסון של האדם היא שקובעת האם יחטוף את הנגיף או לא. וזה אכן מה שקרה.
"הפריע לי שבתוך ההיסטריה מהקורונה והחשש להידבק בבית החולים, הרבה אנשים מתו בבית, כי סירבו להתפנות לבית החולים. התברר שעדיין אנשים מתים מ'מחלות יד שניה' כמו התקף לב, סרטן, שבץ", הוא אומר.
אתה מוטרד מסוגיית הגיל?
"בהיותי מחזאי ובמאי אני זה שיוזם את הדברים. אבל אין ספק שקיימת אפליה על רקע גיל. מעט מאוד תפקידים, אם בכלל, נכתבים לזקנים. פה ושם מוצעים תפקידים קלאסיים כמו המלך ליר, אבל בגדול התיאטרון לא רוצה להעלות לבמה הווייה של זקנה.
"אבל יש זקנה מסוג אחר. הנה, תראי את זקני 'זהו זה', כולם מגרדים את ה-70. התחלנו יחד בתיאטרון חיפה בשנות ה-70' ומאז עברו כמעט 50 שנים, מה שמזכיר לי שהמחזה הראשון שלי, 'הימים הבאים' מ-1971, עסק בזקנים שחיים בבתי אבות. הייתי אז 'קשיש' בן 30, ולהצגה ליהקנו שחקנים שהיו בסוף שנות ה-20, בהם אילן תורן, גדליה בסר, לאורה ריבלין. תיאטרון הופך למעניין כשאתה עובר למקום בו לא היית עדיין. והנה הגענו לגיל הנכון לשחק את התפקידים האלה", הוא אומר בחצי חיוך.
"בגילי כבר הצטברה מאסה של נסיונות חיים, ולמרות שאני מעורב בהרבה דברים, אני ניצב בעמדת המתבונן הזקן מהיציע. הגיל מעניק ריחוק מדברים שפעם נראו חשובים, כמו פוליטיקה. היום הפוליטיקה נראית לי כמו זירה של טפשים. עם הדמויות הכוחניות וההידחקות כדי להיות שר בכל מחיר. הכוחנות נראית כל כך עלובה. ולמרות זאת, אני לא מנותק לגמרי מהאירועים ואיני מוותר על הבעות דעה בפוסטים נוקבים שאני מפרסם בעמוד הפייסבוק שלי. כנראה שבכל זאת חסר לי שיקללו אותי פה ושם בגלל דעותיי". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
