יהודה עמיחי, שהלך לעולמו בשנת 2000, היה אחד מגדולי המשוררים הישראליים, אבל לא רבים יודעים שהוא היה גם מראשוני האנשים שכתבו תסכיתים לרדיו. את התסכית "פעמונים ורכבות" שעסק בשואה כתב עמיחי ב־1962, אחרי ביקור בגרמניה. היה זה אחד הניסיונות הראשונים לגעת בשואה באמצעות תסכית רדיו, ומי שהשתתפו בתסכית היו יוסי בנאי ורחל מרקוס.
כעת מקבל התסכית חיים חדשים בהשתתפות ילדיו של עמיחי רוני (59), עמנואלה (42) ודוד (46) לצד שחקנים נוספים. זה יקרה ב־21 בדצמבר כחלק מסדרת ערבי ספרות של תיאטרון פסיק ומרכז התרבות "תמול שלשום" בירושלים. הערבים יתקיימו בזום בהשתתפות משוררים, שחקנים, אנשי תיאטרון ורוח.
"פעמונים ורכבות" מספר את סיפורו של יוחנן, שחי ליד פסי הרכבת היחידים המוליכים לירושלים. הוא נוסע לגרמניה לגבות שילומים על קרוביו שנספו בשואה. במולדתו הישנה הוא מתעמת עם זהותו כילד, המיוצגת בשמו הקודם, הנס, ומבקר את דודה הנרייטה, יהודייה זקנה השוהה בבית אבות שייסדה הממשלה הגרמנית.
עמיחי עצמו עזב את גרמניה ב־1936, כילד בן 12, והגיע לפלשתינה. שלושת ילדיו נולדו בישראל. רוני, שעוסק בכלל בתחום הכלכלה אבל משתתף כתחביב בחוגי תיאטרון, דוד שעוסק בתחום הדיגיטל ועמנואלה שמלמת תיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים.
דוד מספר כי "פעמונים ורכבות" היה תסכית שאביו זכה עליו בפרס בתחרות תסכיתים באירופה. "זה תסכית ביוגרפי", הוא אומר, "על מישהו שחוזר לעיירה שלו בגרמניה ורואה את האנשים שנשארו שם".
לדברי רוני, התסכית מובסס על פרקים מתוך הרומן היחיד שכתב אביו, "לא מעכשיו לא מכאן". "גם ברומן יש את נושא החזרה לגרמניה עם רעיונות איך לנקום, ובסוף יש נסיגה מרעיון הנקמה. הקלטת התסכית היתה חוויה נפלאה, לעשות משהו של אבא היה מאוד מרגש".
השואה היתה דבר נוכח בבית?
רוני: "אני מעולם לא נחשפתי בתקשורת איתו לדברים שמצאתי בטקסטים שלו, שזה כאב גדול מאוד, חוויה קשה של ילד שגדל בעיר עם ילדות נפלאה ופתאום תולשים אותו משם. היתה בו דואליות: מצד אחד אהבה למקום הולדתו ומצד שני הבנה שזה מקום מזעזע".
דוד: "גרמניה לא היתה מושג שאסור להגיד בבית".
למה אתם הכי מתגעגעים באבא?
רוני: "להומור שלו. מאז שהוא הלך לעולמו לא התגלגלתי מצחוק כמו שצחקתי איתו".
דוד: "היתה לו ראייה מאוד מיוחדת של העולם, אותה ראייה שהוא תירגם לשירים. להיות חלק מהוויה הזאת, ולראות ולשמוע את זה בלייב - לזה אני מתגעגע".
