התיאטרון שמקדם דו קיום: "מאמינים שדרך השלום אפשר להתפתח"

לפני כ־13 שנים הקימו השחקן והבמאי נורמן עיסא והשחקנית והמחזאית גדעונה רז, יחד עם צוות יוצרים יהודים וערבים, את תיאטרון "אלמינא". מדובר במקום שיועד להיות גשר אמנותי בין תרבויות ושפות, תיאטרון רב־תרבותי שיפעל להעלאת המודעות לקיום משותף ושילוב אמנויות לכל המשפחה בהצגות המוגשות במגוון אפשרויות: ערבית, עברית, דו־לשוני ותיאטרון־מחול.

לאחר שנה לא פשוטה שעברה על כולנו, ועם בית חדש לתיאטרון בנמל יפו, הם ממשיכים להאמין באמנות כמשנה סדרי עולם. כך, הם מתכוננים לפסטיבל אלמינא ה־9 שיתקיים בתאריכים 21-19 בדצמבר, ובו יועלו מגוון הצגות לילדים, שבהן ארבע בכורות מבית היוצר של אלמינא, הצגות אורחות ומופעי חוץ לכל המשפחה.

בראיון זוגי מספרים השניים, זוג מעורב שהקים בית המושתת על דו־קיום וסובלנות ומפזר את האג'נדה שלו גם בתיאטרון, על האמנות והחיים עצמם.

"ממש לאחרונה פתחנו את התיאטרון החדש במחסן 2 בנמל יפו", מספרת גדעונה בהתרגשות. "זו הגשמת חלום. התחלנו ביפו, ובמשך שנים היינו תיאטרון נודד בלי בית, הופענו בכל הארץ וחזרנו ליפו לבית חדש משודרג, ובמקביל אנחנו ממשיכים להופיע בכל הארץ במוסדות חינוך, בתי ספר, ספריות, וכו'. אנחנו גם פותחים את השערים שלנו לפעילויות תרבות נוספות ברוח המקום, כמו הצגות למבוגרים, מופעי סטנד־אפ, מופעי מוזיקה, כנסים והרצאות".

הפסטיבל שלכם, כמו שאר אירועי חנוכה, יצא לפועל לאחר המון סימני שאלה. חשבתם אם תצליחו לחגוג ולקיים את הפסטיבל המסורתי שלכם?

גדעונה: "אנחנו נאחזים בחשיבות שיש בסיפוק חוויה של הפוגה מעוררת תקווה. אנחנו קוראים לפסטיבל חגיגת אור לכל המשפחה רגע לפני כריסמס וחנוכה. חשוב לנו, עם כל המצב והקושי וההתמודדויות של כולנו, לשדר עסקים כרגיל לפחות כלפי הילדים, לתמוך בהם, להשקיע בהם ולתת להם את המיטב. כיף שזה במשכן החדש בנמל, ובשיתוף פעולה נפלא עם מינהלת נמל יפו שמעניקה לנו את החלל לידנו, שם תהיה פעילות חינמית, מופעי חוצות וסדנאות יצירה. אנחנו רוצים שזה יהיה מפגש רב־תרבותי. יהודים, ערבים וכל מי שרוצה, נחגוג יחד כריסמס וחנוכה כי חשוב לנו למרות המצב גם לחגוג".

נורמן: "כולנו יודעים מה המצב, אבל הנה משהו שאנשים לא יודעים - שני הצדדים לא יתאדו מהמזרח התיכון וצריך לחשוב קדימה. אנחנו או חיים יחד או מתים יחד, ואני מעדיף את החיים יחד, ולכן אנחנו דוגלים כל הזמן בשיתוף פעולה, בדו־קיום ובשלום. אנחנו מאמינים שדרך השלום אפשר להתפתח ושיהיה פה עתיד.

"בטח הציניקנים יאמרו עכשיו: עם מי שלום? עם מה? אז אני אומר שצריך להתחיל. ברגע שמתחילים - יכול להיות טוב. אנחנו רואים כמה דם נשפך ובסוף עושים הסכמים ויהיה שקט, אז הפסטיבל הוא נקודה של תקווה ואור, להראות שאפשר אחרת, לחיות יחד, להתפתח. אנחנו מדברים על תרבות ואמנות והצגות לילדים, כיף לא נורמלי בבית החדש שלנו".

איך עברה עליכם השנה האחרונה, שבה נדמה כי כל הגשרים שניסינו לבנות פה התמוטטו?

נורמן: "כשבונים גשר נכון - הוא לא מתמוטט. אנחנו מאמינים שהבסיס שלנו טוב, ולא רואים את הדרך האחרת כאופציה, זו הדרך שלנו ומה שאנחנו מאמינים בו. אנשים צריכים לבנות גשרים כאלה, ויש המון מה לעשות, דרך החינוך, דיבור, הצגות, דו־שיח. צריך לדבר על הדברים, להסתכל זה לזה בעיניים".

גדעונה: "כולנו עברנו ועוברים כאב, ועד שכל החטופים יחזרו זה לא ייגמר, אבל הכאב חובק את הכל, לא משנה מאיזה דת, לאום או גזע את, זה משהו שהוא מעבר. נורמן ואני בבית שלנו, וגם האנשים מסביבנו, כולנו בעצב גדול, היתה שנה מאוד קשה, ומצד שני זה מחדד ומחזק את ההבנה עד כמה חשוב לעשות את מה שכל כך מתבקש - להכיר את האחר, ללמוד ולהיחשף אליו, ולא להיכנס לטבוע בביצת הגזענות והדעות הקדומות, כי היא מסוכנת והיא תביא אותנו למקום לא טוב.

"אנחנו מבינים כמה חשוב להיפגש, לשמוע, להכיר את השפה, להכיר בני אדם שדוברים שפה אחרת וחיים תרבות אחרת. לקבל יהודים וערבים שחיים יחד במדינת ישראל, להבין שאחד פלוס אחד זה הרבה יותר משתיים".

ובכל זאת, עם פרוץ המלחמה נוצר כאן מתח גדול בין יהודים לערבים. אני מניחה שזה פגע גם בכם.

גדעונה: "ברור. מבחינת התיאטרון היו פחות הופעות, אנשים היו מכונסים בעצמם, היתה תקופה שבכלל לא הזמינו הצגות דו־לשוניות. זה היה מפחיד ומאיים, ולא היתה בכלל נכונות לשמוע את השפה הערבית בהצגת ילדים, אבל ככל שעבר הזמן הדברים קיבלו פרופורציות ופתאום כולם רצו את ההצגות הדו־לשוניות. היה צמא דווקא לשפיות, למשהו הגיוני, הבנה שאסור לעשות הכללות. עברנו רכבת הרים, שלא נגמרה".