"פולישוק היה תמים. היום יש הרבה ארס ושנאה": ששון גבאי בראיון מיוחד

המלחמה נגמרה. לא בחיים עצמם כמובן, שם הכאוס רק מתגבר, אלא דווקא על במת תיאטרון בית ליסין. בשבוע שעבר עלתה בו ההצגה "אנטיגונה", שנפתחת עם תום מלחמת האחים, ביסוס שלטון המלך קריאון ואנטיגונה אחת, אשר בניגוד לצו המלך יוצאת חמושה באת חפירה ובמצפון למאבק בשלטון, ומציתה את הקרב בין מוסר לפוליטיקה.

במרכז המחזה שכתב זָ'אן אָנוּי בשנת 1944, נוסח מודרני לטרגדיה היוונית הקלאסית מאת סופוקלס, ניצבים המתחים שבין הפוליטיקה להומניות, בין הקולקטיב לאינדיבידואל. תחת שרביט הבימוי של יאיר שרמן נברא על הבמה עולם חדש ואכזרי, שמתכתב מאוד עם זה שמחוץ לאולם. מי שאחראי לכך הוא אנסמבל שחקנים מוכשר, ובהם ליהי קורנובסקי, יורם טולדנו, קרן צור, יעל וקשטיין, תום חגי, אורה מאירסון, ערן שראל וששון גבאי, מי שהיה על פסגת האולימפוס התיאטרוני בברודוויי ושב לשחק בעברית.

"זה מדהים שמחזה מלפני 2,500 שנה מתעסק בבעיות שבני האדם עדיין מתעסקים בהן בחברה מתקדמת", אומר גבאי. "המחזה שואל שאלות שאין עליהן תשובות אף פעם. הטרגדיה של קריאון ואנטיגונה היא שהם דבקים בדרך שלהם עד הסוף - ומשלמים את המחיר. גם המלך קריאון, הדמות שאני משחק, מנסה לנהל את הדברים כדי שהספינה לא תטבע. קשה שלא לראות את החיבור למציאות שלנו היום, לכאוס הפוליטי־ביטחוני־צבאי שמטלטל את כולנו ולביקורת שיש על השלטון ועל ההנהגה. יש קטע בהצגה שבו אני פותח את קרשי הבמה ומוציא את הנעליים של האנשים שקבורים מתחת, ואני בטוח שזה מדבר לקהל אסוציאטיבית ומעלה שאלות של צו המצפון לעומת ציות לשלטון החוק. אני בטוח שזה מהדהד לאנשים בגלל המצב, ואני גאה מאוד שעלינו עם ההפקה הזאת בתקופה כל כך קריטית".

"יש בורות גדולה"

בשש השנים האחרונות שיחק גבאי בחו"ל, וביניהן היתה לו אפיזודה קצרה בבית ליסין בהצגה "בין המילים". לצד השתתפותו ב"ביקור התזמורת" בברודוויי, הוא הצטלם לעונה השלישית של "טהרן" באתונה, ל"קוגל" (פריקוול של שטיסל), לסרטים "חמדה" ו"בתי אהובתי", וכעת שב אלינו. "אני שמח לחזור לתיאטרון בארץ למשהו בעל ערך שאני עומד מאחוריו", הוא אומר.

עד כמה יצא לך לחוות בתקופה האחרונה את האנטישמיות בעולם?

"עם פרוץ המלחמה קיבלתי הרבה מאוד הודעות ומיילים מאנשים שהזדהו עם המצב שלנו והתעניינו בשלומי. כעבור שבועיים זה התהפך. אמנם לא קיבלתי משהו שלילי, אבל פתאום היה שקט. אני חלש בפייסבוק אבל שמעתי מאדם, הבן שלי, שיש שם תגובות של שחקנים מכל הדתות, שכתבו דברים שלא נעים לשמוע אותם. אז כן, זה קיים.יצא לי להיות בניו יורק ובלונדון בתקופות של ההפגנות, וזה ציער אותי מאוד שיש בורות כזו גדולה כלפי מה שקורה כאן. וכשאנשי אמנות בכל העולם, שהם גשר, מגיבים ככה, זה מתסכל מאוד".

הזכרת את בנך אדם. הוא סולל בהצלחה את דרכו בעולם המשחק.

"אני גאה, מאושר ושמח. הוא מוכשר מאוד. כשהיה בן 3 עשיתי איתו מערכון קטן בגן הילדים וראיתי איך הוא מגיש רפליקה בחנוכה על איך הוא מטגן לביבות והבנתי שיש לי עסק עם שחקן", הוא צוחק. "אני אומר שאם הוא אוהב את מה שהוא עושה ונהנה, זה מה שחשוב ואני גאה ושמח בהצלחה שלו. אני מחכה לתפקיד הגדול של שנינו יחד, על הבמה או על המסך. בינתיים הופענו יחד רק ב'ביקור התזמורת' ובאפיזודה קטנה ב'פולישוק'".

הצגת בסדרה פארסה של פוליטיקאי כושל. נדמה שהמציאות מאז הפכה הרבה יותר קיצונית ומופרכת.

"האמת היא שכשעשינו את 'פולישוק' חשבנו שמדובר בהצגה אבסורדית של המצב, אבל עם כל הגיחוך שהיה בו וההצלחות שקרו לו במזל, היה בו משהו אנושי ותמים, במובן הטוב של המילה. הוא לא היה אדם מזיק, ולצערי אני רואה בפוליטיקה הישראלית צורות התבטאות של חברי כנסת שאני סולד מהן. זה לא כולם, יש אנשים טובים גם בכנסת ובממשלה, אבל נותני הטון הקולניים, שאותם כמובן תמיד שומעים, מלווים בשנאה ו'ארס והלוואי שזה יעבור מהעולם".

"להחזיר את החטופים"

עוד ועוד ישראלים מדברים בחודשים האחרונים על עזיבת הארץ. מה דעתך על זה?

"ישראל היא הבית שלי. כאן לא טוב כל הזמן ושם לא טוב כל הזמן. הבית שלי פה ואשמח שהבית הזה יהפוך איכותי יותר, שיהיו לנו הסכמים מדיניים עם האויבים שלנו, שנחיה פה בשלום ושיחזרו החטופים. בכל פעם שאני יכול, אני מבקר בכיכר החטופים. פגשתי משפחות של חטופים, וגם כאלה שחזרו, הנחיתי באחת השבתות את העצרת, זו היתה זכות גדולה לעשות משהו קטן עבורם. בסוף כל הצגה אנחנו קוראים בתיאטרון לזכור את החטופים ולהתפלל לשובם, אבל צריך יותר מתפילה, צריך לעשות עסקה להחזירם כי אפשר לפתור את זה. לפתור את הסכסוך כנראה ייקח זמן, אבל לחטופים אין את הזמן הזה".