השבוע תנחת בישראל בפעם הראשונה הפקת הווסט אנד המקורית של "מופע האימים של רוקי", ממחזות הזמר הפופולריים בכל הזמנים וחוויה תרבותית שיש שיגדירו אותה כטרללת מכוכב אחר.
למעטים שטרם נחשפו לתופעה נספק קצת רקע: מופע האימים עלה בלונדון כמחזה ב-1973 שכתב ריצ'רד או'בריאן, שכולו מחווה לסרטי האימה והמדע הבדיוני הטראשיים שהיו פופולריים משנות ה-40 ועד לתחילת שנות ה-70.
יש להניח שאפילו או'בריאן עצמו, שכתב את המחזה בעודו מובטל, לא חשב שהוא יזכה להצלחה רבה כל כך, יקבל עיבוד קולנועי מצליח ("מופע הקולנוע של רוקי" מ-1975 בכיכובם של טים קארי, סוזן סרנדון ובארי בוסטוויק), יוקרן בתיאטראות בכל העולם, וחשוב מכך - יהפוך למחזמר ולסרט הקאלט האהוב ביותר בעולם, שיזכה להקרנות בהשתתפות פעילה של קהל, שיזכור כל מילה, משפט או ניואנס בתסריט.
גם בישראל, כמו בלא מעט מקומות בעולם, קיימת קהילה פעילה של "רוקי" עוד משנות ה-80, ולה נורמות וחוקים משלה. במילים אחרות - מי שמעוניין להיות נוכח בהפקה הלונדונית המקורית שתגיע לתל אביב, מומלץ לו לעשות שיעורי בית קודם, להצטייד באורז, ואם זו הפעם הראשונה שלו - להיות מוכן להיות מסומן ב-V על המצח, שמשמעו Virgin, כלומר בתול חוויית רוקי.
"אי אפשר להשתעמם"
באופן מעניין, להגדרה הזו ענה במאי המחזה כריסטופר לסקומב כשניגש לביים את המופע. "ובכן, לא הכרתי את המחזה היטב", הוא מודה בראיון טלפוני. "כל אחד מכיר כמה מהשירים של רוקי, וגם אני הכרתי. אבל כשהציעו לי לביים אותו ב-2006 נרתעתי בהתחלה, כי זה לא משהו שאני עושה, זה מאוד שונה מבחינתי. אני מביים מחזות והמון אופרה, לא ממש בקיא במיוזיקלס של רוק. לא ממש הייתי בטוח אם אני רוצה, ואז האזנתי לו המון וממש התאהבתי. אני לא משתעמם ממנו אף פעם, זה מופע שאי אפשר להשתעמם ממנו. יש לו אנרגיה פנטסטית, והוא כיפי ומטופש וגורם לך לצחוק. אני גם חושב שהסיבה שבגללה הוא רץ על במות כבר 50 שנה היא המסר שלו, שמעודד אנשים להיות עצמם. זה מחזמר מאוד מאפשר, במיוחד בזמנים האלה".
כשלסקומב מדבר על הזמנים האלה הוא מתכוון כמובן לעידן הנזילות המינית והמגדרית, שמופע האימים מרגיש בו רלוונטי מתמיד. במרכזו של המחזמר מדען בשם פרנק, דמות צבעונית, כריזמטית, ססגונית וטראנסית. כלומר כבר ב-1973 חגג רוקי ושם במרכזו דמות שמיניותה אינה בינארית - נושא שהפך שיח מיינסטרימי חברתי ותקשורתי רק בשנים האחרונות.
במובן מסוים, רוקי הקדים את זמנו.
"אני מסכים לגמרי! אני לא מאמין כמה עכשווי הוא מרגיש. אבל אני לא חושב שהוא מחזמר דידקטי, הוא לא חובט לאנשים בראש עם המסר הפוליטי שלו. הוא מתייחס לנושא שלו בקלילות ובגלל זה הוא מצליח, מרגיש מודרני ובן זמננו. בבריטניה אני רואה בקהל אנשים בני 80 שזוכרים את המקור, ולידם צעירים בני 17-16 שלא חושבים שהוא מיושן. אולי עוזרת לכך העובדה שכבר כשהוא נכתב הוא היה ממוקם בשנות ה-50 מבחינת העלילה, אז הוא למעשה אף פעם לא היה אמור להיות מכוון לזמן מסוים".
רלוונטי אז והיום
לטוב או לרע, אנחנו חיים בעידן הפוליטיקלי קורקט. מצאת את עצמך עושה התאמות לעיבוד הנוכחי, כדי שלא יפגע באנשים? נראה שכולם נפגעים ממשהו היום.
"לא שיניתי משהו, כי אני מרגיש שמבחינה פוליטית הוא מאוד נכון. אנשים חושבים שזה מחזה דקדנטי ושהדמות הראשית קוראת לכאוס, אבל אני חושב שזה ההפך. הוא אומר לנו לא לחיות ככה ושלפעולות יש השלכות. מבחינה זו הוא מחזה מתוחכם. גם אם מתייחסים לדמות של פרנק כנרקיסיסט כריזמטי - בסופו של דבר, הוא לא נתפס כגיבור. הוא מאוד מבדר ומצחיק ואנשים נמשכים אליו, אבל זה לא אומר שהוא בחור טוב. ההתנהגות שלו נבחנת. יש תחושה שהוא קצת דיקטטור, וככל שהמחזמר מתקדם כך הוא הופך אובססיבי לכוח, לא מוכן שמישהו יחלוק עליו וזה מביא להשמדה שלו. אז זה דווקא משל נכון לזמננו, אני חושב".
חוויית רוקי היא במובן מסוים אנטיתזה לכל מה שלמדנו שמקובל בתיאטרון, כשהקהל הופך להיות חלק פעיל בהצגה. קרה לך פעם שהמחזה איבד שליטה בגלל יתר אינטראקטיביות?
"אני חושב שתמיד רציתי לשלוט בקהל, כי כשקיבלתי את מושכות הבימוי לפני 16 שנה הם די ניהלו אותו. המופע הפך להיות השטח שלהם, והוא היה מאוד כאוטי ורציתי לארגן אותו שוב. אני אוהב שהקהל נהנה ממנו, אבל אני רוצה שאנחנו והקאסט נשלוט בו. אני קונטרול פריק וחשוב לי להישאר בשליטה. היתה תקופה באייטיז ובניינטיז שזה באמת הפך להיות משוגע מדי, אבל אני חושב שהיום הוא מאוזן יותר".
