מנהלים אומנותיים חדשים (איתי מאוטנר ומיכל ואעקנין), תאריך חדש (22-15 בספטמבר, רגע לפני ראש השנה) ומיקום אחד מרכזי בירושלים – פסטיבל ישראל הוא אולי אחד הפסטיבלים הוותיקים בארץ, אבל אין ספק שמהדורת 2022 שלו מבשרת על רוח של שינויים והתחלות חדשות.
לצד מאוטנר וואעקנין, יוביל את הפסטיבל המנכ"ל איל שר ויושבת הראש החדשה של הפסטיבל עו"ד ענבר נכט. הוא ייפתח עם המופע הבינלאומי המרכזי Sun and Sea – הזוכה הגדול של הביאנלה בוונציה – לקהל הרחב ללא עלות מתוך רצון להנגיש את תכני הפסטיבל לקהלים מגוונים ורחבים. הפסטיבל יתכנס השנה לאזור תיאטרון ירושלים וסביבתו כשהאולמות, החללים והחדרים יהפכו למוקדי ההתרחשות האמנותית והיצירתית, ויזמינו את הקהל לדיאלוג עם היצירה.
Sun and Sea הוא פרפורמנס אופראי על עולם שוקע. יצירתן של רוגילה ברדג'וקייטה, וייבה גרייניטה ולינה לפליטה (ליטא), הזוכה הגדולה של הביאנלה בוונציה ב-2019, שמאז התארחה בפסטיבלים הגדולים והחשובים בעולם.
יצירות בולטות נוספות שיוצגו בפסטיבל הן "רכבת לילה לאיזמיר", חגיגה מוזיקלית טורקית-ישראלית עם מיטב המוזיקאים מכאן ומשם שיתאחדו לקונצרט ענק שכולו הפגנת אהבה בהשתתפות ברי סחרוף, דודו טסה, בלקן ביט בוקס, רד אקסס, קאלבן (טורקיה), ג'נסט (טורקיה), מוראט ארטל הסולן האגדי של "באבא זולה" (טורקיה) הראל שחל והעות'מאנים ועוד; "VHS ד"ש מהעבר" – פרשנות בימתית לארכיון המשפחתי באמצעות קלטות הווידאו הנשכחות בהשתתפות טל פרידמן, שירילי דשא, רוני קובן, רננה רז, דורון נשר, קורין קיציס, יוסי צברי ועפרי כנעני; "מקדש העין" – מופע-תערוכה-טקס מחודש בהובלת גון בן ארי ואורן פישר שיציגו תערוכה של קנבסים גדולי ממדים והופעת להקה ומקהלה בהשתתפות דב אלבוים, ליאור דיין, יעל אבקסיס, עו"ד ברק כהן, וחברי מקהלת זולת; הילולה – חגיגה חסרת גבולות בין מרקש לירושלים (מרוקו-ישראל), פרשנות אישית ועכשווית של נטע אלקיים ועמית חי כהן עם יותר מ-20 אמנים, בהשתתפות: קברט שייח'את (מרוקו), נאוה מסס-וקסמן (קנדה), JOJO (מרוקו-ישראל), עמית חי כהן, נועה מלמד וזאנה, גל מאסטרו, טל אברהם, ראובן אברג'ל, ועוד, "פינוי" – פעולה כוריאוגרפית של צורות התנגדות, יצירתו של עומר קריגר, בהשתתפות מיתר אריאלי, אייל ברומברג, יוליה מז'צקיה, רימא נאסר אלדין, מיקה קופפר, טל רביב, שי רמות רייכרט ונדב שרון; "נונה" – התרחשות בימתית רבת-משתתפים בסלון, "מסמך ללא שם" – מופע יחיד של ארי טפרברג, טקס של מוזיקה ומחול על ציר ישראל-יפן בהשתתפות להקת בום פם (ישראל), קבוצת המחול מיטובי שישי אודורי (יפן), המוזיקאי יוקיהוקו יוטסוקורה (יפן) והזמרת אמי שיראסאקי (יפן).
"יש לנו מה להגיד"
מאוטנר, שייסד וניהל אמנותית את עונת התרבות בירושלים ופסטיבל מקודשת, רקח פסטיבלים ייחודים כגון "מתחת להר", "נקודת מגע", פסטיבל "בבית", הוא אוצר ומנהל אמנותית את ערבי הפצ'ה קוצ'ה, וואעקנין, שניהלה אמנותית את פסטיבל מקודשת, שותפה בקבוצת התיאטרון Puppet Cinema ובקבוצת המחקר "אביסו", נכנסים לנעליים הגדולות שהותיר אחריו איציק ג'ולי. בראיון זוגי, מספרים השניים על החששות, האתגרים וגם החזון.
מאוטנר: "אין עוד פסטיבל כזה בארץ שחגג 60 שנה והתארחו בו היוצרים הכי חשובים בארץ ובעולם, וכעת, במשמרת שלנו, אנחנו שואלים את עצמנו שאלות. מאז שנוסד הפסטיבל, השדה התרבותי השתנה, הצריכה התרבותית השתנתה, אז למה צריך אותו? ולמה אנחנו? ומה היתרון שלנו פה? ניגשנו לזה בחיל ורעדה אבל גם בהתרגשות גדולה, עם ידיעה ברורה שיש לנו מה להגיד".
ואעקנין: "זה באמת אתגר עצום. אנחנו באים אחרי איציק ג'ולי שהביא לפסטיבל עדכניות ועכשוויות, ומחפשים בתוך עצמנו משהו חדש בניהול האמנותי שאנחנו יכולים להביא".
אז מה באמת אתם מביאים?מאוטנר: "קודם כל, זו פעם ראשונה שזוג מנהל אמנותית, וזו אמירה מהותית, עם המון הבנה שזה כבר לא אני לבד מול העולם, אלא שיש דברים שצריך להתמודד איתם יחד. קחי את הקורונה וההתחממות הגלובלית, היום ברור שזה כבר לא אדם אחד פרטי או מדינה שיפתרו את זה, אלא מאמץ משותף של כולנו. אנחנו בעד הרעיון שמדבר על צוות ולא על אדם אחד שמחליט, שלאורך השנים בדרך כלל היה גבר. למיכל ולי יש לא מעט ניסיון, השנתיים האחרונות של הקורונה הוכיחו עד כמה אנו חיים בקונבנציות, ובפסטיבל הזה ובחיים בכלל אנחנו רוצים קצת לסדוק אותן, לעשות סדק בריבוע, לא למוטט אותו אבל לייצר התחלה של המילה הגדולה הזאת שנקראת שינוי. לצד החוויה התרבותית האסתטית, אנחנו רוצים להביא גם ערך מוסף או מעולמות התוכן שאנו עוסקים בהם או דרך הפורמטים והתצורות השונות, שהקהל לא יישב בצורה הקבועה הסטנדרטית".
תנו דוגמה לדבר כזה.
מאוטנר: "לקחנו את תיאטרון ירושלים על כל האולמות השונים והחדרים שלו כמרחב תרבותי. את האופרה "סאן אנד סי", שנולדה בוונציה ושמגיעה לארץ לראשונה, הקהל יראה מלמעלה, מגובה ארבעה מטרים, מעל הבמה של אולם שרובר הגדול, וזו כבר תצורה אחרת".
מיכל: "ועל אותה הבמה לקראת סוף הפסטיבל מפרקים את הטריבונה והקהל עולה עליה, להילולה של נטע אלקיים ועמית חי כהן. הבמה תהפוך לטברנה מודרנית, הקהל והפרפורמרים, אמנים מישראל ומרוקו, יושבים יחד".
כשמציעים תוכנית חדשה ומיוחדת כזו, יש מחשבה על הקהל היותר מבוגר ושמרני?
מאוטנר: "כמובן שאנחנו חושבים על קהלי יעד, אבל גם על חווית והצעות תרבותיות מיוחדות ושונות. אנו יוצאים מנקודת הנחה שקהל שוחר תרבות מחפש את הדברים המיוחדים. יש קהל אדיר לתרבות בארץ, המחשבה שאני צריך להתאים משהו למישהו נמצאת במוח, אבל זה לא הדבר שמוביל אותנו, אלא חיפוש כן אחר אמת אומנותית וחוויות תרבותיות מיוחדות".
האם נראה התייחסות לקורונה ביצירות השנה?
ואעקנין: "כן, בכמה אופנים. אצרנו את הפסטיבל ביציאה מהקורונה, ומצד אחד התחלנו להיפתח לעולם והצלחנו להביא עבודות משמעותיות מחו"ל, ומנגד בחרנו לשים דגש על הפקות מקור ישראליות שנוצרו במיוחד עבור הפסטיבל, בתוך הסצנה המקומית המבעבעת. יש עבודות שמתייחסות לקורונה באופן ישיר, כמו עבודה של קבוצה אמריקנית שיצרו עבודה בזמן הקורונה בשם '1,000 דרכים', במובן של 1,000 דרכים להיפגש גם כשאי אפשר וכשכולנו מבודדים".
