במשך שנים ג׳ו רוגן היה מוכר בקושי מעבודתו כסטנדאפיסט ובעיקר מתוקף תפקידו כמנחה של ״אפקט הפחד״. אבל זה עשור לפחות שהמעמד שלו הולך ומשתנה, והוא הופך לאחד האנשים החזקים ביותר במדיה האמריקאית, הרבה בזכות הפודקסט שלו ״The Joe Rogan Experience״.
למרות שהוא כבר לא באפקט הפחד, נדמה שיש לרוגן כישרון לעורר אימה, כך לפי המהומה שמסרבת לשקוט מאז שניל יאנג, ג׳וני מיטשל, גרהאם נאש ועכשיו גם אינדיה ארי הכריזו עליו מלחמה. העילה למלחמה: ראיון בעייתי שהוא ערך עם ד״ר רוברט מלון, מכחיש קורונה שמפיץ, בין היתר, תאוריית קונספירציה על כך שהנגיף הוא מכשיר תעמולה סובייטי.
הכל התחיל כשאלפי רופאים ומומחים חתמו על מכתב פתוח לספוטיפיי, ובו הם ביקשו ממנה להתנער מהדברים שנאמרו בתוכנית של רוגן ולקבוע כללים נוקשים יותר עבור מידע שמופץ בפלטפורמת הסטרימינג. ניל יאנג הצטרף לקריאה, פנה באופן פומבי לספוטיפיי וביקש מהחברה לבחור בין קטלוג המוזיקה שלו לבין התוכנית של רוגן. הוא טען שרוגן מפיץ מידע לא אחראי ופוגע בבריאות הציבור. ספוטיפיי, שקנתה את הפודקאסט של רוגן ב-2020 בסכום אסטרונומי של כ-100 מיליון דולר, בחרה לא להגיב. יאנג מיהר לעמוד בהבטחתו.
הוא פרסם עוד מכתב פתוח ואמר ״אני תומך בחופש הביטוי. מעולם לא הייתי בעד צנזורה. לחברות פרטיות יש את הזכות להחליט ממה הן מרוויחות, כפי שאני מחליט שלא לתת למוזיקה שלי לתמוך בפלטפורמה שמפיצה מידע הרסני״.
הפודקאסט של רוגן ידוע ומצליח בדיוק בזכות שיחות מהסוג שניהל עם ד״ר מלון - ראיונות ארוכים, משוחררים, שלפעמים מכילים דעות פרינג׳ קיצוניות, מתובלות בהומור בוטה ואווירה לא פוליטקלי קורקטית במיוחד. ובכל זאת רוגן מיהר לפרסם מעין התנצלות רפה, ובה הבטיח לשדר דעות מאוזנות יותר בעתיד. זה לא פתר את הבעיה, כי לכל הצדדים בפרשה ברור שהמוניטין של רוגן נצבר בזכות המוכנות שלו לשדר דברים שחברות תקשורת מינסטרימיות לא יכולות או רוצות, ולכן אין לה ממש משמעות.
בשנים האחרונות התרחשו הרבה סיפורים מהסוג הזה. רק בחורף שעבר נטפליקס עמדה בסיטואציה דומה עם דייב שאפל, כאשר הקומיקאי אמר בספיישל שלו דברים בעייתיים על הקהילה הטרנסית ולאחר מכן קיבל ביקורות חריפות מדוברים בולטים בקהילה. הקומיקאי קיבל סכום של עשרים מיליון דולר על כל ספיישל קומדיה שלו, שהתוכן שלה תמיד היה פולמוסי ובוטה. גם שאפל וגם רוגן יכלו לדרוש כל כך הרבה כסף בדיוק מאותה הסיבה שהחברות לא יכולות לצנזר אותם עכשיו. הם פשוט נהיו גדולים יותר מהפלטפורמה שמשדרת אותם.
הרעיון שאפשר להשתיק טאלנט הוא רעיון מתקופה שונה. כאשר היו מעט גופי מדיה היה קל לשלוט בכוכבים והכוח היה אצל ענקיות התקשורת. עד שנות האלפיים המוקדמות, אם הערוצים והרדיו רצו שמישהו לא יצא מהארון או לחלופין למנוע מאחר להגיד דברים גזעניים והומופוביים, הן יכלו בקלות לחסום אותו מלהופיע. אבל עם אינספור שירותי הסטרימינג והתקשורת, האופציה הזאת ירדה מהשולחן.
לו ספוטיפיי הייתה מורידה את הפרק המדובר של ג׳ו רוגן או מוותרת על התוכנית שלו לגמרי, הוא היה לוקח את השם ואת הקהל שלו למקום אחר. המחשבה של המוזיקאים המדוברים והמבוגרים האלה, כאילו החברות יכולות לשלוט בטטלנטים שלהם, לא לוקחת בחשבון את שינוי המגמה הזה, שלטוב או לרע כבר התרחש.
האמת היא שלשירותי הסטרימינג יש הרבה פחות כוח ממה שנדמה. להכחיש את העובדה הזאת זה להתכחש למציאות ולא לראות את הדברים כפי שהם. לפעמים הכוח של הטאלנטים נוטה לכיוונים אחרים ומשרת אג׳נדות אחרות, למשל בסיפור של טיילור סוויפט ואפל, כאשר הזמרת דרשה תשלום הוגן עבור אמנים, או הדרישה של אדל לבטל את השאפל האוטומטי, או התביעה של סקרלט ג׳והנסון נגד דיסני בגלל ההפצה של ״האלמנה השחורה״ בסטרימינג ולא בקולנוע, בניגוד לסיכום המוקדם. דברים מהסוג הזה – מלחמות של כוכבים יחידים נגד חברות ענק היו בלתי נתפסות בעבר. אבל יחסי הכוחות השתנו, והכוכבים מבינים את הזה. כך או אחרת אפשר להבין שהשאלה פה היא לא שאלה של אג׳נדה צודקת או פוליטיקה טובה.
הקונספט של אחריות החברה שייך לפרדיגמה ישנה. אין בכך כדי לומר כי לאמנים ולחברות אין אחריות על הדברים שהם אומרים ומשדרים. זה רק אומר שהשינוי לא עובר דרך צנזורה, שהפכה כמעט בלתי אפשרית. מי שמסרב להפנים את זה, ימצא את עצמו עם הרבה יותר תאוריות קונספירציה מסוכנות, לא עם פחות.
הכותב הוא של רשת הפודקסטים Allin.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו