שיר אהבה לרדיו: המסיבה שכולנו נרצה להיות בה

עבור חובבי מוזיקה רבים - בעיקר מהסוגה שפעם הייתה מקוטלגת תחת ההגדרה הרחבה למדי "אלטרנטיבית" - 31 באוגוסט 2017 סימן את סופו של עידן. בדברי הימים של הרדיו המקומי, וחשוב מכך - באלה של סצנת האינדי הישראלית, הערב ההוא בסוף אוגוסט זכור כזה שבו ירדה תחנת הרדיו של המכללה למינהל "קול הקמפוס" משידור באופן סופי לאחר 22 שנות פעילות.

יום שידורים מיוחד בהגשת מיטב השדרנים ושיר של צ'ארלי מגירה (שגם הקליט את הגי'נגל המוכר של התחנה) חתמו למעלה מ-20 שנה שבהן שימשה התחנה בית עבור צרכני תרבות שוליים, שמאסו בזרם המרכזי וחיפשו אתגר במקומות פחות נגישים. מאז השתלבה התחנה בשידורי רדיו "הקצה" של אייל קוואמי פרידמן, נושאת הדגל הרדיופונית של מוזיקת האינדי המרכזית שנותרה, אבל בהיעדר תקצוב, מבנה פיזי או שידור רציף - גם שדרני התחנה המיתולוגית מסכימים כי לא מדובר בשחזור ימי הזוהר של המוסד התרבותי, שהשמיש דורות של אנשי תקשורת, לצד אנשי תוכן בפלטפורמות שונות. גילוי נאות – גם כותב שורות אלה זכה לשדר בתחנה ורואה בה נקודה חשובה בדרכו המקצועית.

מי שעדיין מתגעגע לימים שבהם יכולתם להדליק רדיו על תדר FM106 באמצע שעת צהריים ולשמוע שיר של סופר פרי אנימלז שעוקב אחר (לא באמת להיט) של הבריאן ג'ונסטאון מסקר, יוכל להתנחם בנוסטלגיה מהולה באלכוהול ביום חמישי הקרוב, כששדרני התחנה לדורותיה יעלו על העמדה במועדון האוזןבר התל אביבי לערב שיכלול תקלוטים, הופעה ולמעשה פגישת מחזור - יש שיטענו אף מרגשת למדי, של התחנה האהובה. מי שזוכר את המסיבות של "קול הקמפוס" (היו לא מעט כאלה ושמן הלך לפניהן), מדובר בהזדמנות ללבוש שוב טי שירט של הלהקה האהובה עליכם ולנסות לשחזר ימי קסם שאינם עוד. מי שלא זכה לחיות את התקופה סביר להניח שיחווה פשוט מסיבה טובה - גם לא דבר של מה בכך בפאזה הנוכחית של תל אביב.

"הייתה אידיאולוגיה"

"אמנם זו קלישאה, אבל הייתה שם אווירה של משפחה, רוח משותפת" מסביר לאון פלדמן, מדור מייסדי התחנה ואחד הקולות המזוהים עימה, מה שהפך את "קול הקמפוס" למשמעותית כל כך בחיי מגישיה ומאזיניה. "זה מצחיק להגיד, אבל הייתה אידיאולוגיה", הוא אומר. "ומעבר לנוסטלגיה, יש געגוע לביחד הזה. אני חושב שהצורה הכי יפה של הביחד הזה התבטאה במסיבות שלנו. היינו מביאים מסיבות אל תוך הלילה במועדונים כמו הבלוק, הברזילי, בכל מיני מקומות".

"זה לא היה רק מסיבות. היו אירועים של 'קול הקמפוס' עם אידיאולוגיה מאחוריהם. עשינו יום התרמה למען הפליטים בגינת לוינסקי, למשל. וכשקיבלו את הוואן, את ניידת השידור, אז עוד יותר גדלנו והרגשנו שמרגישים אותנו בעיר. באמת היה ריספקט לתחנה הזו מהרבה מקומות ואנשים".

"אלה היו חגיגות של מוזיקה. בלי ציניות, זה היה נקי", אומרת גם הדר זילברשטיין, שניהלה את התחנה עד סגירתה והייתה אמונה על מהלך העברתה לתחנת הרדיו "הקצה". "מבחינתי, הייתה הבנה שיש לך לאן לשאוף ושאתה לומד דרכים חדשות לבטא את עצמך דרך המוזיקה. אם זה במסיבות או בשידור ברדיו. הייתה שם איזושהי קהילה כזו שאפשרה הפריה מקצועית ואישית. פשוט צמחנו שם וגילינו את עצמנו ואת העולם דרך ההתנסויות האלה. במסיבות שלנו יכולת לפגוש גם את המאזינים ופשוט לחיות את זה מחוץ לרדיו".

שוק התקשורת השתנה מאוד בעשור האחרון וגם אופן צריכת המוזיקה. אתם חושבים שגוף כמו "קול הקמפוס" היה יכול להישאר רלוונטי גם היום?
פלדמן: "אני חושב שבאופן כללי אנשים פחות רוצים רדיו. היום אתה יכול להמשיך ליהנות מספוטיפיי שבוחר לך שירים ואתה יכול לשמוע אותו במשך שעות. אבל מצד שני, לי זה לא ממש עובד ואני תמיד צריך לעזור לו לכוון ולדייק. אני חושב שאם 'קול הקמפוס' הייתה קיימת זה היה התפקיד שלה היום. נכון שאני לא לגמרי מכיר את הדור החדש, אבל אני מתאר לעצמי שאנשים עדיין מעדיפים לשמוע פלייליסטים".

"יותר ממשהו ששמים ברקע"

זה מכניס אותנו לדיון של האם יש צורך במתווכים ובמסננים היום, כשכל המוזיקה נגישה לכולם.

זילברשטיין: "יש מצב שהצורך השתנה. נכון, יש הרבה אנשים שפשוט מאזינים היום לספוטיפיי, אבל אני חושבת שמוזיקה עבור אנשים זה עדיין יותר מאשר משהו ששמים ברקע. אנשים שמחפשים קצת יותר דווקא מחפשים את הדבר הזה שייתן להם משמעות וקונטקסט. מתווך שאפשר לעקוב אחריו, שהפרסונה שלו בחוץ והיא עדיין חלק מאוד מהותי ממה שגורם לנו להתחבר".

"בהמון דברים אפשר לראות את זה גם היום, למשל בפלייליסטים של ספוטיפיי. אנשים עוקבים אחרי אנשים שהם סומכים על הטעם שלהם. מישהו שיוצק לך רגש וקונטקסט לתוך פלייליסט. גם אם אנחנו לא ממש רואים את זה עכשיו, אנשים ירצו להמשיך ולהתחבר על בסיס ההגשה הזו. בין אם זו הגשה מילולית ובין אם זה פלייליסט ערוך על פי מצב רוח מסוים".

כאמור, עבור אנשיה וחסידיה, "קול הקמפוס" הייתה גם הרבה מעבר למיזם חינוכי להכשרת אנשי רדיו. בזמן תקופתה היא יזמה פרויקטים כמו "מסע אספלט", שהיה מחווה לשירי סשה ארגוב; לייבל בשם "חרקה", שהעניק במה להרכבים מקומיים מסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית (תקופה שיש מי מחשיב כתור הזהב של האינדי הישראלי); ופרויקט "הלביא", שחגג את חייו ויצירתו של אריק לביא.

היא גייסה כספים עבור נפגעי השריפה ביערות הכרמל, יצרה שיתופי פעולה מקצועיים עם גופים עיתונאיים שונים, חברה לבתי ספר מתחומים אחרים והעניקה במה גם לכתבים צעירים לכתוב, להמליץ וללהג על האלבומים האהובים עליהם. כאלה שעורכי המוזיקה והתרבות באתרי האקטואליה הגדולים פחות עודדו התעסקות בהם, מטעמי שירות ותחזוק קהל גולשים מיינסטרימי. בימיה הגדולים לא מדובר היה בתחנה שרק מסקרת או מתעדת תרבות, אלא בכזו שגם מתכתבת, מעודדת ומקדמת אותה.

אולי הדבר הכי חשוב ש"קול הקמפוס" עשתה הייתה לטשטש, או לפחות לסייע בטשטוש הגבולות, בין האינדי לזרם המרכזי. אמנים ששורפים היום את הרדיו של גלגלצ זכו לחשיפה ראשונית ב-106. פעם התחנות המקומיות פשוט לא היו משמיעים יצירה מקומית באנגלית, נניח.  
פלדמן: "זה נכון. זו הפתיחות שנהייתה יותר גדולה. אני לא צריך לעשות יותר תוכנית אינדי ישראלי כי יש היום עוד מאה שעושים כאלה בתחנות קטנות. נשארו עוד תחנות 106, יש עוד המשכיות, יש רדיו אינטרנטי שנקרא 'זה רוק' והם עושים אחלה עבודה. פלוס האנשים שבתוך התקשורת ומביאים את הרוח לתוך העבודה שלהם".

זילברשטיין: "יש מוזיקאים שהיום הם אמני מיינסטרים לכל דבר, וההגדרה שלהם היא כבר פחות רלוונטית. יש המון אמנים שתרמנו להם בלבסס קהל ולצאת למסע שלהם. נגיד קותימן, למשל, שכל פרויקט, כל שביב של יצירה שלו קיבל מקום ועשו סביבה סאשן. אני חושבת שזו תרומה אמיתית".

שלב ההשלמה

אתם רואים איזושהי קונסטלציה שבה "קול הקמפוס", שרבים מיוצאיה כבר עם משפחות ועם עבודות רציניות, תשוב או שתקום תחנה ברוחה?
זילברשטיין: "אני לא חושבת. אחד הדברים שחיברו בינינו היה באמת העניין הזה של להדביק מדור לדור".

פלדמן: "אני לא בטוח שזה אפשרי. אני חושב שהשלמנו באהבה ובתודעה עם היותנו בתוך 'הקצה', והניסיונות שלנו כשהתחנה נסגרה למצוא בית אחר במקום המכללה למינהל לא צלחו. אנחנו מודים לקוואמי גם על ההזמנה והבית, אבל אני לא חושב שיש פה איזשהו רצון להרים מחדש את התחנה.

"ברגע שאין קורסים לרדיו ואין אנשים שרוצים דור חדש של שדרנים - אז לבסס תחנה רק על ותיקים זה לא ממש נכון. כי לאורך כל הזמן היו צעירים ברדיו. בגלל זה גם אני נשארתי שם כל כך הרבה שנים והרגשתי סטודנט במשך 20 שנה, כי כל הזמן פגשתי סטודנטים חדשים. ומהרגע שאין את זה, וכמו שאמרת - כולם עם משפחות, זה כבר הופך לסוג של תחביב נחמד, אבל אין בזה את הביחד. אין גם דור חדש שנכנס פנימה. לפעמים הוא גם נתן לך מראה מול עצמך".