מציאות נפרדת בהאנגר: הקלאסיקה של "היהודים"

קלאסיקה על זמנית // צילום: שלומי פינטו

לא צריך היה לגדול בשנות התשעים כדי להכיר ולהתמכר לאלבום הבכורה של היהודים. עובדה, בני עשרה, עשרים, שלושים, וגם ארבעים פלוס קנו מראש כרטיסים להופעת הסולד אאוט שפתחה את "פסטיבל גולדסטאר סאונדסיסטם - מנגנים אלבומים", שהוקדשה ל"מציאות נפרדת".

ניחוש מושכל אומר שלא בכדי נבחרה הופעה חד פעמית זו לפתוח את הפסטיבל, ומסע יחסי הציבור שאפף אותה מוכיח זאת - מדובר בהופעה שאלפיים איש ועוד מאות שחיפשו בימים האחרונים כרטיסים ציפו לה בכיליון עיניים, והצלחה שלה יכולה ואמורה לדחוף את כל הפרויקט הזה, הן מבחינת מכירת כרטיסים, והן בנוגע לחיזוק המותג.

כמצופה מהופעה כה מדוברת, להקת היהודים הוכיחה שמדובר בקלאסיקה על זמנית. נכון היה מצדם לנגן כמעט את כל שירי האלבום בדיוק ניכר למקור, ואפילו בסדר קרוב לסדר השירים בו. יתרה מזאת, הם נשמעים, זזים ונראים בדיוק כפי שנשמעו לפני כמעט חצי יובל. קלאסיקה אלמותית, צלילים וקצב, בשר ודם.

וכמה שהקהל חיכה להופעה הזאת. לפחות חצי ממנה שמעת את האנשים סביבך חזק יותר מאת הרמקולים, ושליש מהזמן היה אפילו סאונד בסדר. בטח שיחסית למקום. ב"הזמן שלך" נדמה היה שפעם אתה שומע את הגיטרה המלווה ופעם את הסולו, לסירוגין. חצי מההופעה תום הלך לאיבוד. אבל מילא. לא זה מה שייזכר מההופעה הזאת.

האירוח של רד אורבך ("רד בנד") הזכיר עד כמה עניין האירוח בהופעות הוא עניין טריקי, והרבה מאוד פעמים הוא מאולץ, קוטע ומיותר. חלקו בביצוע ל-"Woman" של ננה צ'רי לא הוסיף ולא גרע דבר. האווירה התלהטה עם הקאבר ל-"Killing in the name", כי בכל זאת, זו כנראה ההזדמנות היחידה שייצא לרוב האנשים בקהל לשמוע את המאסטרפיס הזה בלייב.

היהודים יכולים היו למלא את ההאנגר גם בלי לארח אותו // צילום: שלומי פינטו

גם האירוח של אביב גפן התקבל ברגשות מעורבים. מצד אחד, "בא אלי" הסתמי שלו היה תקוע באמצע ההופעה ללא שום הצדקה. מצד שני, ל"עכשיו מעונן" שבא אחריו היה את הסאונד הכי טוב בהופעה. תגידו מה שתגידו על המנטור, הבחור פדנט. החריקות ב"סמי" בהמשך המחישו זאת ביתר שאת. ובכל זאת, המסקנה היחידה מהאירוחים הנ"ל היא שהיהודים היו יכולים למלא את ההאנגר בקלות גם בלעדיהם.

אחד הרגעים היפים בהופעה היה בעת הביצוע האמוציונלי, אפילו יחסית ל"היהודים", של "לפעמים", שהוקדש לעמוס עוז. כמה דקות לתוך השיר, תום הפתיע את אורית, ששכבה על רצפת הבמה, בנשיקה ארוכה.

לאחר ביצוע כמעט כל שירי האלבום, ובמפתיע - גם כמעט כל שירי האלבום השני, הגיע ההדרן. אביב גפן היה הראשון לעלות לבמה, בסרט שהוא איזה גלגול חייזרי של תום יורק, כלוא בגוף של הפט שופ בויז, או משהו. הביצוע ל"מחפש תשובה", לו חיכינו כל הערב, לא עמד בציפיות, בגלל שהמרכיב הלא שייך החליט לבדוק איך הוא היה נשמע בתור רובוט, גם באמצע השיר.

המופע נסגר בתו הנכון עם "עוד ארון אחד". על אף שאורית התבלבלה במילים, היה זה סיום ראוי להופעה נוסטלגית מצוינת, כזו שמצליחה בקלות להצעיר את כל הקהל ב-20 שנה. אילו רק היו נתמכים בקלאסיקה האלמותית שלהם בלבד ולא מכניסים בכוח רכיבים שלא שייכים בשום דרך למתכון, היה זה יכול להיות מופע מושלם.