לקח לי זמן, וכמה האזנות, להתחיל לזמזם לעצמי שירים מתוך "ועכשיו לחלק האמנותי", האלבום החדש והחמישי במספר של רביד פלוטניק. ברור מאד שפלוטניק רוצה לעשות שינוי דרמטי יחסית במסלול שלו, אבל מיעוט להיטי ההופעות הפוטנציאליים באלבום היה מפתיע מאד. למעט "חארבו דארב" שפותח את האלבום, ו"למעלה" שסוגר אותו (על ביט פ-ס-י-כ-י של עידו מימון), אין כאן שיר שיגרום לקהל להפוך לעיסה קופצנית. הרוב המוחץ של השירים הם בעלי אופי מינורי יותר ויוצרים אווירה של שיחת סלון חברית.
זה הזמן לחזור לרגע לשם על עטיפת האלבום, ובעצם – לעטיפה כולה. עד לפני רגע היה נצ'י נצ' שם היסטרי בסצנה המקומית, מטאור שנחשב אחד האחראים הישירים לתחייה של ההיפ הופ המקומי. עכשיו רביד פלוטניק, האיש מאחורי הכינוי, קורע את המסכה ונעמד בפנים גלויות במרכז הבמה. כשאתה כותב ושר מילים תחת כינוי, אתה מרחיק אותן ממך, מסיר חלק מהאחריות עליהן. פלוטניק של האלבום החדש תובע עליהן אחריות מלאה וחותם עליהם בשמו. כדי לחזק את האמירה על העטיפה הוא מצולם מהחזה ומטה, כשהוא לובש בגדים מהוהים ונועל כפכפים עם גרביים (אולי כרפרנס עצמי לעטיפת אלבומו הראשון "צדיק אחד בסדום"). האימג' הזה מתאר במדויק את מה שמחכה למאזין שיפתח את העטיפה – אלבום בנעלי בית. באנגלית קוראים לזה Keeping It Real. אמיתי כמו דיבור של חברים שיושבים בסלון בפיג'מה וכפכפים.
יש שני שירים שמראים כשרון כתיבה נפלא – "אלעד" הדאבי (מודה, התגעגעתי לשמוע את פלוטניק מבקר בג'מייקה) ו"יום כיפור בכפר סירקין". הראשון מספר על אלעד נדב, המתופף שמלווה את פלוטניק, והשני נכתב על אביו, עוזי. בשני המקרים הוא מספר על אדם קרוב מזווית אישית מאוד, לרגעים גם רגשנית, אבל לשנייה אחת לא שמאלצית או דביקה.
• גל גדות: "בגעגועים תמידיים לארץ"
• רוצים להשאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם
הכנות המוחלטת הזו גרמה לי לרצות להיות חבר של אלעד ולשבת לבירה ומזטים עם עוזי. דרך הצורה שבה הוא מספר על הקרובים אליו אפשר ללמוד הרבה עליו – אמפתי, מלא הומור, רגיש, כן, חף ממניירות מיותרות, צמא חיים ונטוע עם הרגליים בקרקע. אלו שעוקבים מקרוב יזהו ב"אלעד" המשך של מחרוזת פרודית שהקדיש פלוטניק לטל סיון, הסאונדמן שלו, בפייסבוק, ואלו שעוקבים מקרוב פחות יזהו ב"יום כיפור בכפר סירקין" אלמנטים שהכירו ב"חסידה צחורה". בכל המקרים האלו, גם אם שכבת הומור דקה מכסה את השירים, קל מאד להבחין בלב של פלוטניק.
עוד אלמנט מוכר הוא העבודה שמשקיע פלוטניק בהצמדות לקרקע. הוא ממשיך ונועץ סיכות ענק בבלון הכוכבות, מזכיר שהדרך חשובה מהמטרה והוא עוד פוסע בה, שהקהילה המלווה אותו מחזיקה יותר מחיבוק תקשורתי זמני ושהרגעים על הבמה הם פסיק בזמן ולא החיים האמיתיים. הרגע היחיד שבו הוא יוצא מעצמו מגיע ב"מדינת משטרה", שיר מחאה אדיר שנכתב ומבוצע מזווית של בחור אתיופי. הנאמנות שלו לעדה שבסביבתה גדל לא נעלמת גם כשהוא הפך לכוכב, וחשיבות האמירה האישית שלו בעניין זוכה למקום של כבוד. אמפתי ורגיש, כבר כתבתי?
חשוב להזכיר את הדגימות שמופיעות באלבום. לצד אהוד בנאי שכבר הופך לדייר קבוע באלבומים של פלוטניק, מופיעים כאן גם דודו טסה והכוויתים, מירי מסיקה, בלקן ביט בוקס ועוד. כולם חברים בפנתאון המקומי ולא חומרים קלאסיים לסימפולים. ייתכן מאד שלחלק מהדגימות אחראי ישי סוויסה, שהופקד על ההפקה (והצליח בה מאד), אבל בתמונה הגדולה אפשר כבר לזהות מגמה – פלוטניק רוצה להוציא את ההיפ הופ מהגטו, לטשטש את המחיצה הבין-ז'אנרית ולעמוד באותה השורה עם ברי סחרוף ואביתר בנאי, להיות מה שנקרא "זמר ישראלי". מבט על מפת שיתופי הפעולה שלו והאירוחים ההדדיים מלמד שהוא כבר הצליח. עכשיו נשאר לחכות שהשאר יפנימו.
לפחות ארבעה רפרנסים של פלוטניק לנצ'י נצ' מצאתי באלבום. אלגנטים ונטולי אגו, אבל מלמדים שפלוטניק ממשיך ובוחן את עצמו, לא רק מביט לאחור בסיפוק. הוא לומד ומשתפר, הוא מתקלף ומדייק, הוא נבנה מעצמו וקשוב לסביבה, הוא סקרן ומלא ביקורת עצמית, הוא מוותר על הפחד אבל לא על הצניעות, הוא כנראה כבר לא נצ'י נצ'.
• חסר תקדים: סוד ההצלחה של עומר אדם
• אבישי עברי חזר לרשת ועורר מהומה
• שמחה גואטה: "אני הרבה מעבר לשמנה"
• הוליווד מודאגת: סרטי הקיץ מתרסקים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו