על פניו החיבור בין ברי סחרוף לדודו טסה מובן מאליו, יש שיאמרו אפילו מתבקש. באנגלית קוראים לזה "נו בריינר": מפגש פסגה יצירתי בין שני אמנים שחולקים קהל כמו גם רקע מוזיקלי ותרבותי.
סחרוף נמנה עם אבני היסוד של הרוק הישראלי. הוא אמן שכבר לפני שנים הפגיש בין גיטרות לבין צלילים אוריינטליים ומוזיקה טורקית. דודו טסה הוא מהמוזיקאים הבולטים ברוק הישראלי ומהאנשים הבודדים שנושאים את הז'אנר על כתפיהם. גם הוא ידוע בהלחמה שבין דיסטורשן לבין קולות ממקורותיו בעיראק. איכשהו,למרות מפגשים בימתיים פה ושם, צמד הרוקרים הזה הוציא אלבום משותף רק בדצמבר 2020 - בשיא הגל הראשון של הקורונה. זה אומר שהשקתו של שיתוף הפעולה הזה על במה התאפשרה רק אמש (ראשון), יותר משנה אחרי שהאלבום יצא. אבל כל מי שנכח בהאנגר 11 יגיד לכם שהיה שווה להמתין.
22 שירים הכיל הערב הזה, שגם אם זה נשמע לא הגיוני - לא כלל ירידות אנרגיה בין שיא לשיא. טסה וסחרוף קיבלו החלטה לא לבצע רק שירים מהאלבום המשותף ונתנו במה מכובדת גם ליצירתם בנפרד (בביצועים משותפים). ההחלטה הזאת התבררה כחכמה במיוחד.
כך השתלבו להם באופן מרהיב וטבעי שירים כמו "קרטאש" ו"הרגעים האחרונים של האור" עם קלאסיקות של סחרוף מסוג "עיר של קיץ" ולהיטי ענק קאנונים מסוג "בסוף מתרגלים להכל" של טסה. באמצע היתה גם מחווה לאריק איינשטיין עם ביצוע ל"שביר", ובסוף הערב הגיע סיום מפואר בדמות גרסת כיסוי ל"קול קורא לי" של אהובה עוזרי.
שילוב הכוחות ביו השניים היה חזק וטבעי, והחמיא לכל אחד מהצדדים. "כמה יוסי" הוא תמיד חוויית הופעה חזקה, כמוהו גם "ככה זה לאהוב אותך", והשילוב עם טסה רק העצים אותם. זה היה נכון גם לגבי "הגולה" ו"יש בינינו בית" של דודו, כשברי איכשהו מצליח לשדרג יצירה מושלמת.
והיו גם גרסה אוריינטלית במיוחד של "זמן של מספרים", רגע של אינטימיות ב"כלום זה לא סתם" ו"הרגעים האחרונים של האור". "בסוף של יום" הגיע בסוף הערב, כשסחרוף איחל לקהל "שבוע טוב, לא מגפות, לא מלחמות, בשורות טובות". חיבור מתמשך בין השניים האלה יכול להיות בהחלט התחלה טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו