האלבום החדש של סיה: ככה עושים פופ

השבוע שעבר היה משמעותי עבור סיה. אחרי ארבע שנות ישיבה על המדף, שוחרר סוף־סוף לאקרנים "Music", סרט שכתבה עם דאלאס קלייטון ושאותו גם ביימה. אם לשפוט על פי הביקורות - לא מדובר במופת קולנועי.

במהלך העבודה על הסרט הוקפץ התקציב שלו ב־12 מיליון דולר מצד "וורנר מיוזיק", הלייבל של הכוכבת האוסטרלית, כדי לשלב בו שירים ולהפוך אותו למיוזיקל (או, אם תרצו - לפרסומת בשווי 16 מיליון דולר ובאורך 107 דקות לאלבום החדש של סיה). התוצאה, מספרים, היא סרט לא קוהרנטי על מיוזיק, נערה אוטיסטית (מאדי זיגלר, המוכרת מהקליפים האייקוניים של הזמרת), ואחותה האלכוהוליסטית בגמילה (קייט הדסון), עמוס סצנות שירה שקוטעות את הרצף העלילתי. 

הביקורות לא מנעו מהסרט להיות מועמד לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, וגם הדסון זכתה למועמדות בקטגוריית המשחק. גם לא סערת הרשת שקדמה ליציאתו, כש־18 אלף איש חתמו על עצומה הדורשת לגנוז אותו. הסיבה: דמות הנערה האוטיסטית בסרט לא מגולמת על ידי שחקנית עם מוגבלויות. סיה פתחה חזית מול הקהילה האוטיסטית העולמית.   

אבל "Music" הוא גם אלבומה החדש והתשיעי במספר של סיה. היא עצמה לא רואה בו פסקול, ולמעשה בעוד חלק מהשירים שבו מופיעים בסרט, אחרים נכתבו בהשראתו. כך שמצד אחד הוא מכיל שירים קולנועיים "גדולים", מהסוג שיכול ללוות כותרות סיום של סרטים (שיר הנושא, למשל, וכמוהו גם הלהיט הפאתוסי "Saved my Life"), ומצד שני, הוא מכיל שירים קלילים, קופצניים ו"ילדותיים" יותר, ובהם הסינגל "Hey Boy", קטע הפתיחה המרים והכיפי "Together" ושירים כמו "1+1" (המיותר). 

על הדרך סיה גם מארחת חברים: את "Floating Through Space" הפיק לה דיוויד גואטה. ב"Oblivion" המרגש משתתף הזמר והמפיק הבריטי לברינת', וקרדיטים על כתיבת שירים מגיעים כאן גם לדואה ליפה, לפינק ולג'ק אנטונוף, שנראה שאין אלבום פופ מהשנתיים האחרונות שהוא לא תרם לו בכתיבתו. את כל העסק עוזר להדק ג'סי שאטקין, שכתב איתה את להיט הענק "שנדליר".

כמו הסרט, גם האלבום הוא חיה דו־ראשית. בקטעים מסוימים סיה נשמעת בוגרת מאי פעם, פחות צעקנית מעבודותיה הקודמות. קטעים אחרים הם פשוט שירי פופ לתחנות הרדיו ולרחבות הריקודים. חלקם מוצלחים מאוד, בעוד אחרים נשמעים גנריים ולא ברור למה הם נמצאים כאן. מצד אחד, נחשף העושר הסגנוני של סיה - אלקטרו, סקא, אר נ' בי ו־EDM, ומצד שני, מבחינה טקסטואלית יש כאן חזרה על מסרים ניו־אייג'יים מעיקים. 

ועדיין, בשורה התחתונה, מדובר בזמרת אדירה, עם חושים חדים והבנה ברורה בפופ. מינוס שלושה־ארבעה שירים, וזה היה יכול להיחשב האלבום הטוב ביותר שלה.