המופע המשותף של דודו טסה וג'וני גרינווד הוא חגיגה של תרבות ערבית על שלל גווניה

לצד מגודלות שיער, חיבה לחולצות פלנל, האדרת גיטרות ואימוץ צבי-ים או שרקנים לצרכי גידול ביתיים, חלק מחווית התשחורת הצפון ישראלית בחלקן השני של שנות התשעים או בזה שפתח את שנות האלפיים, היה היכרות עם אגדת ג'וני גרינווד ובר ה-BK הנהרייני. לו גדלתם בחלקה הצפוני של הארץ, במיוחד בזה שכולל את הקו שבין חיפה לצפת, ייתכן מאוד שגם אתם פיללתם לערב בו תצאו עם חבריכם המאותגרים אסתטית לבר המיתולוגי בנהריה, ושם תחזו בעצמכם למה שנהיה ספק הטרלה- ספק מעשייה אורבנית, אודות השתתפות פעילה של גיטריסט רדיוהד בערבי הבמה הפתוחה, שהתקיימו בקביעות במקום. לשם הבהרה - אף שמדובר היה בתרחיש כיפי לדמיין בזמנו, במציאות גרינווד מעולם לא ניגן בערב במה פתוחה בבר ה-BK.

המפגש הרנדומלי להחריד בין לונדון לבין הגעתון הצית את דמיונם של מתבגרים רבים, בין שפקפקו ובין שהאמינו בנקודת החיבור המשונה שנוצרה בין לונדון לעיר בגליל המערבי. מה בין כוכב רוק שהוא אחד האנשים החשובים והמעצבים במוזיקה הבריטית, לבין מקום שנחשב יישוב קו עימות, וששמו הולך לפניו בעיקר בהקשרי נהר שחוצה אותו ומסעדת פינגווין, השם ייקום דמה? לא הרבה, כך נראה. פרט לידיעה שאותו גרינווד חולק חיים עם שרונה קטן, ישראלית משלנו. ובפרט הזה היה מספיק כדי לאשרר את הפנטזיות של הטינאייג'ר המצוי מצפון מישור החוף, אודות התחככות באבק כוכבים והיתקלות כמו מקרית בגאונות מוזיקלית.

לא מעט שנים עברו מאז. שרקנים וצבי-ים כבר אינן חיות פופולריות מדי להחזקה ביתית וחלקן כבר אסורות למסחר על פי חוק. אבל הרומן בין גרינווד לישראל, כלומר גרינווד ושרונה, רק התחזק. בניגוד לאומנים כמו ניק קייב או איש להקת ג'יינס אדיקשן, פרי פארל, עבור המוזיקאי האנגלי ישראל לא הייתה פאזת חיים קצרה, נעימה ומעצבת אך בסופו של דבר כזו שהתמצתה מהר. עם השנים יצא ההרכב פורץ הדרך שלו להגנה על ישראל בחזיתות הסברה בינלאומיות באופן טוב יותר מאשר נציגותיה הרשמיות, בעוד גרינווד עצמו חבר בגאון למוזיקאים ישראלים.

החיבור בינו לבין דודו טסה, מטובי אמנינו, החל כבר לפני כ-17 שנים, בדמות שיתוף הפעולה בשיר "איזה יום", כשבהמשך היוו טסה והרכבו מופע פתיחה בסיבוב ההופעות חובק ארצות הברית של רדיוהד. ב-2023 השניים גם הוציאו אלבום משותף ומרהיב בדמות "Jarak Qaribak" ועבור מי שנשמתו הנערית עדיין משוועת למפגש עם גרינווד בבר מקומי אקראי, המחזה של טסה וגיטריסט רדיוהד מופיעים להם בשנה שעברה בשטח מתחם התדר התל -אביבי, היווה הדבר הכי קרוב לסגירת מעגל עם מי שהיו פעם, אי שם ואז בצפון הקר.

גם לראות את השניים בסוף השבוע האחרון על במת מועדון הבארבי היפואי היא חוויה סוריאליסטית לפרקים. במיוחד נוכח ההלחם בין האיסוף הבריטי הטיפוסי של גרינווד לבין החיות המוזיקלית שהוא וטסה מייצרים יחד. זו, לפחות באלבום האחד שיצא ממנה עד כה, שמה במרכזה את התרבות הערבית. כן, היו שם גם נגיעות של רדיוהד אבל הן הורגשו בעיקר בקצוות. המפגש בין טסה לגרינווד לא הפיק את סך החלקים באופן שווה, כפי שהולידה חוויה אוריינטלית שבזקו עליה השפעות מערביות. זה גם מה שעמד במרכז המופע שלהם בצהרי שישי האחרון, שנתן כבוד עצום למורשת של טסה (אבל לא רק לה, ועוד נגיע לכך).

מהתחלה שקטה בדמות "El Hajar" ועד ההתרוממות של "Taq ou-Dub" ו-"Ys ‘Anid Ya Yaba", דרך מעברי דיבור מוקלטים בין שירים (שמופיעים גם באלבום) ועם עצירה באירוח מחמם לב של אימו של דודו, כרמלה (במקור אמירה) לביצוע משותף עמה - המופע של טסה וגרינווד הוא חגיגה של תרבות ערבית על שלל גווניה. "מזרח תיכון ישן", מגדיר אותה טסה, וממשיך לנגן יצירות מכל אותו מזרח תיכון. גם שרונה, מוזיקאית בעצמה ועדיין שותפתו לחיים של ג'וני, מנגנת עמם על הבמה, ואפילו שירים חדשים מתוך אלבום שבדרך מקבלים ביטוי – כשהפעם ניכרת השפעה ברורה של טסה וגרינווד עצמם, כלומר הרוק המערבי שהם רגילים לעשות, על היצירה.

על במה עמוסת זמרים, סולניות, פרקשוניסטים וכלי נשיפה, ניכר שלרגע בזמן, ואולי הוא ארוך ונוכח משנדמה לנו ופשוט לא נגלה אל העין מטעמים פוליטיים, נמנים נגנים מישראל, אירופה, ירדן ועיראק שלא התעכבו על זוטות לאומיות. זהו מופע שמח, קצבי ועתיר קסם ים-תיכוני, שגם שכבת העצב שנוספה לו, אם בשל היחסים העכורים של ישראל עם העולם ואם לאור טרגדיות אישיות שפקדו חלקם מהמופיעים, לא משנה מהותית את אופיו.

בסופו, אחרי שיאים של אושר כמו "La Trib" קשה שלא לחשוב על הטרגדיה של המקום הזה. על הנייר, החיבור הישראלי-ערבי  אמור להיות טבעי, נוכח התרבות המשותפת שהיא חלק בלתי נפרד מה-DNA הישראלי. נכון, זו כבר קלישאה וספק אם בשלב מישהו מאמין שעוד לא הגענו לנקודת האל-חזור. אבל מופעים מהסוג הזה, שחשיבותם בתקופה כזו מועצמת לא מעט בזכות נוכחות, ועמה סוג של חותמת אישור בינלאומית - מזכירים שיכול היה להיות, וכנראה אפשר, גם אחרת.