שי המבר מדברת על הבעיות של כולנו במזרח התיכון

כוכבת בהתהוות: אחרי שהשיר שלה "פעם את לילה" הפך להמנון המלחמה, והעיבוד שלה ל"החיטה צומחת שוב" הפך לשיר תקווה להחזרת כל החטופים הביתה, הזמרת והיוצרת שי המבר לא עוצרת.

בימים אלו היא מוציאה את אלבומה השלישי, "עוד יום במזרח התיכון", אשר ממנו יצאו כבר "בגלמה וכינור" שאותו כתבה והלחינה עם דודו טסה, ו"בינג' ודיכאון" שכתבה יחד עם רביד פלוטניק.

האלבום, שאותו הפיק ניר מימון, השותף הבלתי נפרד ליצירותיה בשנים האחרונות, מספר בדרכה המיוחדת של המבר את סיפורה שלה, שמתמזג עם סיפור המדינה שלנו. "התחלנו לעבוד על האלבום חודשיים לפני שהמלחמה פרצה, ואז עצרנו כמובן, היתה תחושה כללית של מצב הישרדותי כזה, לא מצאתי מילים, ואני אדם שכותב הרבה", מספרת המבר. "ניגשנו לעשות את 'החיטה צומחת שוב', מהדברים הראשונים שעבדנו עליהם, כי הרגשתי שאין לי מקום לשירים חדשים. נשענתי על דברים שאני מכירה, זה נתן לי איזה ביטחון מול חוסר הוודאות הכללי, והקאבר הזה קיבל חיבוק מאוד גדול. השתדלנו לתת לו את הכבוד הראוי, וגם להוסיף לו זווית אחרת".

עם פרוץ המלחמה השיר שלך "פעם את לילה" הפך לסמל. איך הרגשת?

"כבר כששרתי את השיר הזה בתחילת המלחמה בפני מפונים או פצועים בבתי חולים, היה קורה משהו אחר בחדר, הרגשתי שיש בו איזה כוח, וכשזה נהיה מה שנהיה ושודר בטלוויזיה וקיבל כזאת תהודה, זה היה מטורף בשבילי ולימד אותי משהו נורא חשוב על מוזיקה - שלשירים יש אינסוף זמן לגדול ולהשתנות. כשהשיר יצא שלוש שנים קודם לכן, הוא היה חזק וקיבל חיבוק, אבל שלוש שנים אחרי זה כבר זכה למשהו חדש, אז לשירים יש את כל הזמן לגדול, וכשמוציאים שיר צריך לשחרר".

הכאוס הלאומי והפחד האינסופי נכנסו אליה הביתה, כשבן הזוג שלה הוקפץ למילואים. מתוך ההתמודדות עם המציאות החדשה יצא האלבום היפה והנוגע ללב, שמספר את הסיפור שרבים ורבות יזדהו איתו.

"ב־7 באוקטובר נדב, בן הזוג שלי, לקח תיק ויצא לקרב, שירות מילואים קרבי של כשמונה חודשים. אני יצאתי לקרב שלי, כבת זוג של לוחם שמצד אחד נורא דואגת, ברמה הכי בסיסית וחייתית, ומצד שני חווה לראשונה מלחמה מטורפת שלא היתה כמותה אף פעם. ואת נשארת לבד. בהתחלה נסעתי למשפחה שלי, אבל המלחמה התארכה וחזרתי לדירה, והייתי לבד.

"אין לנו בינתיים ילדים יחד, אז זה לבד־לבד, עם החרדות שלי והפגיעות שלי והכוח שלי. התחלתי לכתוב באלבום על מה שאני עוברת, שיר ועוד שיר, ואז את מבינה שיש חוט שמחבר את זה, ו'המזרח התיכון', שנכתב יחסית בין השירים האחרונים, חיבר עבורי את הכל והרגשתי שאם יש סינופסיס לאלבום - זה זה".

באחד השירים את מתייחסת לרצון שבן הזוג יחזור ותביאו יחד ילד לעולם. תובנה שעלתה במלחמה?

"התחתנו ממש באמצע המלחמה, ונראה לי שהרבה הרגישו את התובנה הזאת, וגם אנחנו. אנחנו זוג כבר כמה שנים, ופתאום את מבינה מה חשוב עכשיו, ומבינה את זה חזק".

באלבום הזה את משתפת פעולה עם דודו טסה ורביד פלוטניק. איך זה קרה?

"דודו היה חלום שלי, אני מאוד מושפעת מהמוזיקה שלו, בעיקר מהאלבום 'סחרחורת'. לו ולניר מימון יש אולפן משותף, וכשהייתי מגיעה לעבוד עם ניר, זכיתי גם להשמיע שירים לדודו, שהיה בחדר ליד.

"החיבור הראשון היה כשדודו שלח לי לחן של שיר, שהפך לשיר שכתבנו לאריק סיני, ואחרי שהניסיון הראשון היה מוצלח נוצר 'בגלמה וכינור'. הייתי בתאילנד כשהוא שלח לי את הלחן ואמרתי לו 'אני בחופשה'. הוא אמר: 'חופשה זה זמן מעולה לכתוב'", היא צוחקת. "התאהבתי בשיר, ולמרות שכתבנו באופן כללי, השמעתי לו אותו כשחזרתי כהוכחה שזה צריך להיות שלי.

"מרביד קיבלתי יום אחד הודעה כיפית באינסטגרם שבה הוא החמיא לי. אני ממש מעריצה שלו, הוא ליריקן מטורף בעיניי, וכשהתחלתי לכתוב את 'בינג' ודיכאון' נתקעתי בשלב מסוים, ישבתי עם מימון באולפן והוא הציע שאדבר עם רביד, כי יש משהו בשיר הזה שהוא מאוד דיבורי. לשמחתי הוא נפגש איתי, ישבנו על השיר, והיה מדהים לכתוב איתו. זה מרגש שאנשים שאני מאוד אוהבת ומעריכה במוזיקה הישראלית משתפים איתי פעולה".

"למדתי המון על במה"

לצד המוזיקה שלה, המבר משחקת בימים אלו ב"תיאטרון הארצי" מיסודו של סמי לוי במחזות הזמר "הלהקה" ו"אהבה ממבט ראשון". על המשחק היא אומרת: "העבודה עם צדי צרפתי לימדה אותי המון על במה, על המקצוע, על הגשה. אני אוהבת את התיאטרון, וזה עוד נדבך בנפש ובקריירה שלי, אבל היצירה והכתיבה זה מה שתופס את המקום המרכזי בחיי".