פלד - מאחורי הקלעים
ב־5 באוקטובר 2023, יומיים לפני קריסת המציאות, חווה הראפר איתי פלד את אחד משיאי חייו - העפלה לפסגת האוורסט של המוזיקאים הישראלים (מקום ראשון במצעד של גלגלצ). הוא עשה את זה עם "עזבת ת'בית", שיר שמתאר מערכת יחסים הרסנית עם מישהי שעושה לו "דרמות כמו לנהל סניף אם־פם" בזמן שהוא נוסע בשבילה עד אילת ושוחה עד איה נאפה (כמתואר בשיר).
ב־7 באוקטובר הדרמות שלה קיבלו פרופורציה, אבל השיר המשיך לבעור עוד קצת, ופלד טעם סוף־סוף הצלחה בקנה מידה ארצי. "זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי למקום ראשון במשהו במיינסטרים", הוא מספר בעודו יושב בבית קפה תל־אביבי ומושך אליו מבטים בוחנים. "זה היה מרגש ואמרנו 'בואו נחגוג'. יצאנו בערב כל הלהקה והחברים, חגגנו - ואז הגיע סוף שבוע פחד".
באסה.
"כן, באסה, בקטע של איזה מנחוס אני, אבל אני לא באמת מסוגל להגיד שזו באסה מול כל מה שקרה פה. לפחות הגשמתי משהו מול עצמי. אם הכל היה מתחיל שבוע לפני אז אפילו את השבוע הזה במקום הראשון לא היה לי. אז קיבלתי את זה שזה ככה, ועכשיו אני יודע שאני יכול להגיע עם שיר למקום הראשון, וגם יכול לשמור על זה כל עוד לא קורה פה משהו, רק שתמיד קורה פה משהו".
אחרי שנים של התעלמות היה חשוב לך לקבל את ההכרה המיינסטרימית?
"אם יש משהו שאני יודע זה שאני ממש לא מתנצל על זה שאני ראפר. לקח לי המון שנים לבוא ולהגיד 'אני ראפר', בלי לייפות את זה ב'אני מוזיקאי', 'אני זמר'. זה כמו שאריק איינשטיין יתנצל על זה שהוא היה מקשיב לביטלס"
"כשאתה עובד הרבה שנים, אתה גם עוזר ונותן להרבה אנשים, ואתה מצפה ש'וואלה, לפחות תנו לי כבוד, איזשהו יחס'. היום אני יודע שהכל יכול להיגמר בשנייה, ואני יכול להוציא משהו ואף אחד לא יתייחס אליו. האחריות היא רק עלי, ואני צריך להיות יותר מעניין ולהשתפר. למצוא את הדרך בין הקהל הקרוב שבא לרקוד פוגו בהופעות לבין רדיו שכרגע החליט שהוא בתקופה שבא לו לנגן שירים באקורד מינורי".
זו, אגב, לא היתה הפעם הראשונה שבה הטיימינג של פלד (המשתמש בשם משפחתו כשם במה) לא הסתדר עם הקוסמוס. "יש לי קארמה קשה בענייני הוצאת אלבומים", הוא אומר. "את כל הסקיצות והחומרים לאלבום הקודם הקלטנו באולפן שבבית של (מיכאל) כהן, ויום אחד, כשהוא יצא להופעה, היה איזה קצר בכבל במחשב ונשרף לו האולפן. כל הדירה היתה מפוחמת. הוא לא גיבה את החומרים בענן והכל פשוט הלך. מאז הוא מגבה בענן.
"בסוף הוצאנו את האלבום עם עטיפה של בית נשרף, ובדיוק באותו היום פרצו המהומות בחווארה (שבמסגרתן פעילי ימין קיצוני הציתו בתים ורכוש בעיירה הפלשתינית, ע"פ). אנשים אמרו לי 'לא נעים לפרסם את זה ככה'. עניתי 'מאיפה ידעתי שיקרה דבר כזה?'"
אין קיצורי דרך
7 באוקטובר הוא נקודת מוצא טובה לסיפור גם בהתחשב בעובדה שאלבומו החדש, השישי, שיושק ב־6 במארס בהאנגר 11 בתל אביב, נקרא "כאב ודמעות". וגם הוא, כמו מוצרי תרבות רבים אחרים שיצאו כאן מאז התאריך המדמם, משקף לחברה את מה שעבר עליה.
גם האלבום הזה כקודמיו נאמן לנרטיב חייו של פלד, שהתעצב עם המכות שחטף בדרך, בין הערצה להרכבי היפ־הופ קשוחים מצד אחד, ולזמרי "דיכאון" ים־תיכוניים מנגד. לא במקרה שמו נשמע כמו שם של סרט של אבי ביטר - אם כבר להוציא תקליט דיכאון, חשב לעצמו, אז לפחות שיהיה כזה שמתאר תחושת דיכאון כללית ואישית, כמעין מחווה לגיבורי ילדותו.
"כשאתה עובד הרבה שנים, אתה גם עוזר להרבה אנשים, ואתה מצפה ש'וואלה, לפחות תנו לי איזשהו יחס'. היום אני יודע שאני יכול להוציא משהו ואף אחד לא יתייחס אליו. האחריות היא רק עלי, ואני צריך להיות יותר מעניין ולהשתפר"
באלבום הוא מפליא להתיך את שתי ההשפעות הללו - היפ־הופ לוחמני ומזרחית אולד־סקול. בין השאר, הוא משתף שם פעולה עם להקת כלא 6 בשיר "חייל של הכאב", מסמפל את ביטר בשיר "שאכטה" ומארח את יוסי עדן ב"ליבי כואב" שכבר שורף את הרדיו. ביטר־סוויט סימפוני של ממש.
"יוסי עדן היה המלך של מנחמיה", הוא מספר. "אני חושב שלכל מקום בארץ שתלך אליו תגלה שיש איזה זמר שהוא המלך של האזור. אני בטוח שבקריות היה להם מלך אחר. במרכז זה היה עופר לוי. יוסי עדן היה הפסקול של המכוניות שהיינו נוסעים בהן, ובטייפ היתה תמיד קסטה שלו. אז ידעתי שבאלבום הזה אני רוצה להביא אותו לשיר ושהוא יהיה הקול הראשון שישמעו בו. יש משהו במזרחית ובמוזיקת דיכאון שהיא מאוד שחור ולבן, הטובים נגד הרעים".
בניגוד לכמעט 20 שנות פעילות, כיום התחנות מחכות לו בזרועות פתוחות. ושלא כמו הקולגות טונה ורביד פלוטניק (נצ'י נצ'), חבריו לתור הזהב של הראפ הישראלי, בקריירה של פלד קשה לסמן את רגע הפריצה. לא היה שם "גם זה יעבור", שהכניס את טונה בשנייה לתוך כל בית.
במקום זה היו שנות עבודה ושטח רבות, שבהן כתב וייעץ למוזיקאים רבים מהסצנה ומחוצה לה, התארח פה ושם וצבר קהל מעריצים נאמן - עד שגם הפלטפורמות המרכזיות והממוסדות לא יכלו להתעלם. זה ניצחון גדול עבור מי שראה, תמך ופרגן לאחרים. פלוטניק, למשל, הרבה לפני ההצלחה, היה הייפ־מן (ראפר שמסייע בקולות רקע, ע"פ) שלו בהופעות. "די בהתחלה עזרתי לנצ'י עם ההרכב שלו פרודוקס", הוא מספר. "ציירתי להם את העטיפה של האלבום, וגם התארחתי בו. הבאתי אותו גם לעבוד בפיצוצייה שעבדתי בה בפלורנטין.
"כשטונה הוציא את 'גם זה יעבור' שיתפתי את זה בפייסבוק שלי מייד, כי זה היה פשוט מאסטרפיס. הוא פיצח שם משהו, זה מרגש. לא הפתיע אותי שמחבקים אותם. הם התחילו להופיע בבארבי, ואני עוד נאבקתי ב'סאבליים'.
"כולם שאלו אותי 'למה אתה לא עושה בארבי?' למה? כי אין לי כסף מההורים שלי, ואני צריך לתת בראש. אם יימכרו כרטיסים אז אעבור לבארבי. זה היה המצב. אבל היה לי את הזמן שלי, את הדרך שלי. אין קיצורי דרך".
בטח לא קל לראות את מי שהיה שר ברקע שלך עובר למרכז.
"נכון, כולנו מאותו עידן, אז היה קצת לחץ מהסביבה. גם בקטע של 'מה קורה עם החיים שלך? אתה עובד, אתה עושה כסף ואתה עדיין בסטראגל (מאבק)'. אבל כן, זה תפס אותי לאיזה ארבע שניות".
מתי?
"ב־2013, כשיצא 'הכל הסתדר'. עשיתי שיר עם הדג נחש ופתאום הגעתי לבמות הגדולות, ימי עצמאות, כל מיני מקומות. זה היה מדהים, והשיר הצליח והכל סבבה, אבל זה לא שבאמת פתחו בפניך את הדלת, אתה רק מתארח. ייאמר לזכותם של הדג שהם ממש שמו אותי על הגב שלהם, אני ממש הילד המאומץ של הדג נחש. הם תמיד תמכו בי ושמו אותי בפרונט.
"מישהי אמרה לי פעם 'מה הסיכוי שתהיה כמו הדג נחש?' - זה כאב לי. באותו ערב הופעתי איתם ואמרתי לשאנן (סטריט) שאני מבואס. הוא אמר לי: 'פלד, בן כמה אתה? 28? כשהאלבום הראשון של הלהקה יצא הייתי בן 31. תירגע, אתה בסדר'".
"פלד אלוף, מה ז'תומרת", מרים סטריט. "ההיכרות הראשונית שלי איתו היתה לפני כמעט 20 שנה, כשהוא היה חלק מקבוצה מאוד גדולה של ראפרים שהקליטו באלבום שלנו 'בעזרת הג'אם', ותמיד האמנתי לו כמבצע וככותב. בכל האלבומים שלו אתה יודע שהוא יביא לך משהו ששווה את הזמן והמאמץ שלך. גם כשהוא רוצה לעשות נעים יוצא לו קשוח, ואתה מרגיש שמי שעומד מולך זה מישהו אמיתי".
היה איזה רגע שחשבת שהוא הולך להתפספס?
"בכנות, אני לא מסתכל דרך המשקפיים האלה. כמאזין אני חושב רק על עצמי. עלי ועל הסביבה הקרובה שלי זה תמיד עבד. בפלייליסט ובתודעה שלי הוא היה מקום ראשון מזמן. אם לקח לעולם הרבה זמן להבין את זה אז בסדר גמור, לפעמים לוקח זמן".
250 אלף הצעות
הוא נולד בסוף 1986 במושבה מנחמיה, הצעיר מבין חמישה אחים. השנים המעצבות הפגישו אותו עם חוסר יכולת להשתלב בבית הספר וגזענות. גם הבית לא היה נקודת מפלט, בין אח שאושפז במחלקה סגורה לבין גירושי הוריו.
"הייתי בצד של קניה ווסט המון שנים, אהבתי אותו, והוא שבר לי את הלב באופן מאוד קשה. ב־7 באוקטובר הפרצוף של כל העולם התגלה, וגם הפרצוף של האקטיביזם. גדלתי על רייג' אגיינסט דה מאשין, הלכתי לראות אותם בארץ, ועכשיו הם נגדנו"
בגיל 18, כשהצטרף ללהקת הפי.אר טרופרז, וגם לאחר מכן כשחבר ליהונתן יהודאי בצמד פלד ואורטגה, בזק את רסיסי הבית השבור מעל טקסטים נוקבים. "אני לא חושב שהטראומות עשו לי משהו", הוא אומר, "הן רק גרמו לי להבין משהו. אני חי כיום בשלום עם העבר, אני רואה במה שחוויתי סוג של מדליה, לא צלקת".
גם עם העובדה שכבר כמה שנים הוא כמעט לא שומע באוזן אחת הוא למד לחיות בשלום. "זה נקרא "אובדן שמיעה פתאומי', ולא יודעים ממה זה נגרם", הוא אומר. "אצלי זה הגיע לרמה שלהניח כפית בכיור הרגיש כאילו יש לי מצילה בראש. לא מזמן היתה לי דלקת באוזן השנייה, וממש נלחצתי. אמרתי 'וואו, אני הולך להיות חירש!'
"נאמר לי שאין לזה קשר למוזיקה ולרעש, וזה פשוט קורה לאנשים, גם בלי קשר לגיל שלהם. אתה לומד עם הזמן להתעלם מהטינטון (צפצוף) בראש שלך, אבל בהתחלה לא הצלחתי לישון בגלל זה. אני מטופל בקנאביס רפואי רק כדי שאצליח להירדם. אני משתמש גם באיזו אפליקציה שמחלישה אותו קצת. אבל בשום שלב לא היתה מחשבה להפסיק להופיע".
במשך תקופה ארוכה הוא מותג כ"ילד הרע של הראפ הישראלי". דיברו על טקסטים מיזוגיניים ושפה לא נקייה, שורות כמו "אחותך מחכה לי למטה... כוסית רצח". לקהל הרחב לא היה קל לעכל את הראפ של פלד מול "אוי כפרה שלי" של פלוטניק.
"מבחינתי, פוליטיקלי קורקט זה לא עניין", הוא אומר. "מבחינתי זה בדיוק הפוך: אני חושב שדווקא כשאנשים שומרים בבטן ולא נותנים חופש למחשבות שלהם, שם יוצאים הדברים הכי מג'נונים. ככה אני חושב גם על חינוך. זה הכל עניין של אופי. אני רואה את האחיינים שלי וקולט שכבר מגיל קטן אפשר לדעת אם ייצא לך ילד היפר או עפיפון.
"אני לא אומר שאין משמעות לחינוך או לחוקים, אבל זה הכל בהתאם למה שעומד מולך. אני לא חושב שאם היית שם אותי במשפחה אחרת, עם כסף, ובמקום סוציו־אקונומי יותר טוב, הייתי שונה. אם התקף החרדה הראשון לא היה קורה בגיל 12, אז הוא היה קורה בגיל 18".
גדלת עם התקפי חרדה?
"סתם הייתי היפוכונדר. אני חי עם זה בשלום. זה לא כמו פעם, שהיו לי מחשבות טורדניות על המוות. זה ליווה אותי לאורך החיים בכל מיני תקופות בתור ילד, אבל טיפלתי בזה, פסיכולוג והכל. הייתי בטיפול קוגניטיבי עוד לפני שזה נהיה טרנד. אני עדיין בקשר עם המטפל שלי. אישית אני מאמין שזה גנטי, קצת מאמא שלי וקצת מאבא. הבנתי שזה חלק ממני ואם אלחם בו רק אזכיר לעצמי כמה הוא קיים. יש ילד פנימי שאני מדבר איתו כל הזמן".
לדבר עם הילד הפנימי זה לא משהו שראפרים מאמריקה ידברו איתך עליו.
"מאוד קשה לי עם השוואות, אבל אם יש משהו שאני יכול לומר - זה שאני ממש לא מתנצל על זה שאני ראפר. לקח לי המון שנים לבוא ולהגיד 'אני ראפר', בלי לייפות את זה ב'אני מוזיקאי', 'אני זמר'. אני לא זמר, אני ראפר, זה המקצוע שלי. אני טוב בלעשות ראפ, לא בלשיר. אני יודע קצת לשיר, אבל היפ־הופ זה המוזיקה שלי. זה כמו שאריק איינשטיין יתנצל על זה שהוא היה מקשיב לביטלס. עד לפני כמה שנים הראפ בכלל לא היה תחום לגיטימי בארץ".
והיום כולם מכניסים ראפ לשירים שלהם או מאמצים את האסתטיקה.
"כן, אבל זה קיים עד היום בתקשורת בכל מיני מקומות. אתה מגיע לתחנת רדיו ויש מי שיגיד לך 'אז לא גדלת בגטו'. יש איזו תפיסה של ראפ כמשהו של גנגסטרים או משהו. 'למה אתה מתלבש ככה?'. אתם שמים לב באיזו מדינה אנחנו חיים ואיזה טירוף קורה פה? אני לא צריך צידוק לכתוב שירים".
נועה קירל הביאה אותך ל"שחרר אותי" שלה.
"כתבתי עם דולי ופן את השיר הזה, והם כל הזמן ניסו להקים אותי מהספה ולהקליט לו קטע. בסוף אמרתי - 'תביאו את המיקרופון לספה, אני מקליט סקיצה. שלחו לה ותשתמשו בזה רק אם היא אוהבת'. חשבתי לעצמי: 'כתבנו שיר של בנות שיוצאות לחגוג מסיבה - מה אני קשור? תן להם לחגוג'. קיבלתי 250 אלף הצעות להתארח בשירים. אני פשוט לא רוצה להיות ראפר מחמד".
במקומות אחרים אולי היית פורץ יותר מהר.
"הלב שלי עבר סוג של התבגרות במה שהוא מרגיש כלפי העולם. כשהייתי צעיר יותר האמנתי שאני איש העולם הגדול, אגור פה, אחיה שם. ואז הסתובבתי בברלין והרגשתי שאני זר להם. בברלין, בשכונה של הפאנקיסטים, נכנסתי לחנות של רוק כבד, תקליטים וחולצות, ומהרגע שדיברתי עברית הסתכלו עלי מוזר. המוכר כעס עלי וחשבתי לעצמי 'למה אתה מדבר ככה? אני מפרנס אותך'. פתאום הרגשתי זר".
לא מעט ראפרים אמריקנים צידדו בצד אחד באופן מובהק, וזה לא היה הצד שלנו.
"הייתי בצד של קניה ווסט המון שנים, מאוד אהבתי אותו, והוא שבר לי את הלב באופן מאוד קשה. ב־7 באוקטובר הפרצוף של כל העולם התגלה. גם הפרצוף של האקטיביזם העולמי. גדלתי על רייג' אגיינסט דה מאשין, הלכתי לראות אותם בארץ, ועכשיו הם נגדנו.
"אתה אומר 'בואנ'ה, זה אנשים שפתחו לי את הראש'. הייתי בטוח שלהיות אנטי־ממסדי זה להיות בצד של האינטליגנציה, ואז אתה שומע אותם ומבין שאין להם מושג על מה הם מדברים. זה כאילו 'אתם בצד הנכון בראש שלכם, ואין לכם שום הבנה של עומק ממש'".
איכשהו חזרנו שוב לדיכאון ולכל מה שקורה פה בשנה וקצת האחרונות. לא פלא שקראת לאלבום "כאב ודמעות".
"אחרי 7 באוקטובר קיבלתי מכה בראש על כל הדמיונות שלי על זה שהליברליות מקבלת אותי בתור יהודי. בסוף הבנתי שאין לי ארץ אחרת".
