צריך להגיד את האמת: האנגר 11 היה רחוק מלהיות מפוצץ אתמול בערב. מלא בקושי. לא מה שהיית מצפה מהופעת השקת אלבום של חלוצי ההיפ הופ בישראל. ובכל זאת, כשהם עלו לבמה, בקעה מהבטן ומהגרונות השאגה המוכרת כל כך, ממלאת את החלל מהרצפה ועד לתקרה.
ש-ב-ק-ס! ש-ב-ק-ס! צעקו מי שכמו כמו כותב שורות אלה גדלו איתם, לא עליהם. אלה שלמרות הכרס, הקרחת, הילדים (שהמון מהם באו עם אבא!) והמשכנתא, חזרו למשך כמעט שעתיים לגיל 15. אלה שהפה שלהם זוכר בעל פה מילים שתרבות ה-PC כבר לא מאפשרת להן להיכתב או להיאמר, אבל בהופעה הזאת הכל כשר. בעצם חוץ מ"רקדניות השוף" על הבמה. השנה היא 2025, בואו נכבד אותן ונוותר ועליהן.
אז הנה הם שוב כאן. פלומפי, דוידי, חמי, מירו, פילוני, מוקי ונימי נים, הפעם משיקים את האלבום החדש "מסיבת סוף העולם", שיוצא 12 שנים אחרי הקודם "פרה פרה".
ההופעה נפתחה באנרגיות גבוהות עם "אימפריה" והמשיכה עם כל החשודים המיידים. "המדינה בלהבות", "מפילים את הפצצה" ו"לשבט לקום" היו שם, לצד "מכופף הבננות", "ילד ירוק", "יהיה פיצוץ", "מה שהיה היה", "תתקעו בחצוצרה", "נופל וקם" ועוד ועוד.
הגיטרות ניסרו כהלכתן, כלי הנשיפה שנוספו בחלק מהשירים הוסיפו וייב כיפי מרקיד, והתוצאה הכללית היתה סיבה לשכוח לרגע מהכל ולהתמסר למוזיקה. בימים כאלה זה המון.
בלטו בהיעדרם, לפחות לאוזני המעריץ הקצת זקן שאני, היו "קרטון לילה", "חי כמו ראפר" ו"מלחמה בשידור ישיר", אולי שיר המחאה הכי טוב של השבק, שנכתב על עוד מבצע ברצועה ויצא באלבום "Boom קרנבל" ב-2008. הרבה מי ביוב זרמו מאז ברחובות עזה. גם לא מעט דם.
מהאלבום החדש ניגנו השבק את "WTF" המעולה, שמחבר את רוח הנעורים הטקסטואלית שלהם לסאונד והפקה עכשוויים ומדויקים בחסות מפיקי האלבום, צוקוש וכהן. השניים האלה גם התארחו על הבמה עם טקסטים חדשים ב"לבקש את הקש" - שיר שאם זה לא היה כל כך עצוב אולי זה היה מצחיק - הוא יותר רלוונטי היום מביום שנכתב, לפני כמעט שלושה עשורים.
שיר נוסף מהאלבום החדש שהתנגן על הבמה (וגם יצא כסינגל) הוא "אמן", סוג של "שיר מלחמה" פופי רך שמעביר מסר של תקוה, אבל בעיני הוא סוג של אכזבה. אם אחרי שנה רבע של מלחמה נוראה, שהגיעה אחרי תקופת שנאה ושסע חברתי ונפתחה ביממה הקשה ביותר בתולדות המדינה, הלהקה שאחראית על כמה משירי המחאה הכי בועטים שנעשו כאן שוברת שתיקה עם שיר "נעים" ומילים כמו "אמן על כל מה שיש ועל כל מה שאין", אז יבנה, ווי האב א פרובלם.
ובכל זאת, עבור בני הארבעים פלוס מינוס, שהיו רוב די מוחלט בקהל, ההופעה הזו – כמו רוב ההופעות של השבק לאורך העשורים האחרונים – היא מבט מרגש במראה. הזדמנות להיזכר שוב איפה היינו, מה עשינו ובעיקר מי אנחנו, אז והיום. כמה קדימה הלכנו, ואיך דרכנו במקום. טונות של כעס צברנו, הרבה פה ובעיקר שם, אבל עדיין צוחקים כמו דבילים מאיזה חרוז מטומטם. כאלה אנחנו. נופל וקם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו