את קורין הכרתי לפני עשרות שנים, כבר בשנות ה-80, עוד לפני "אין לי ארץ אחרת" ו"חזקה מהרוח". גיליתי אישה שהיא מלודיסטית על, מוזיקאית בחסד, זמרת עם נישה משלה ששרה כמו שרק היא יכולה לשיר. היא היתה כל כך מיוחדת, עם פרפורמנס משובח בשירים שלה, ולצד המוזיקה, היתה לה אישיות כובשת וחייכנית.
אני לא זוכרת שראיתי אותה בלי החיוך המפורסם שלה, עם העיניים הזורחות. בכל פעם שנפגשנו היו חיבוקים בלי סוף, בילינו הרבה יחד. היו לנו הרבה הופעות בהן התארחנו האחת אצל השנייה, ואז קבלתי ממנה את המתנה הגדולה של "אין לי ארץ אחרת". אני כל הזמן אומרת שאני לא מבינה איך השיר הזה התגלגל בשוק במשך שנים. אבל כנראה שהוא חיכה לי, היה פנוי בשבילי, וזכיתי.
קודם כל זכיתי בקורין, ואחר כך זכיתי בו ושם העץ שולח את הענפים שלו. ואז הגיע "חזקה הרוח" מתוך האלבום "ביום שאחרי" שעשינו יחד - וסמכתי עליה. כשהיינו עובדות על השירים, זה תמיד היה אצלה בבית. היא עשתה את הסקיצות ובכל פעם שהייתי צריכה אותה, היא היתה שם, זמינה ובשבילי. היה לנו כל כך כיף ביחד.
השנה אירחתי אותה בהפתעה בהופעה שלי בהיכל התרבות בתל אביב, והאמת היא שלא ידענו עד הרגע האחרון אם היא תגיע להופעה או לא, לאור המצב הרפואי שלה. אבל היא באה - וכשהיא נכנסה לבמה, הקהל קם על הרגליים והריע לה דקות ארוכות עם מחיאות כפיים בלתי פוסקות. זה היה רגע מרגש שלא אשכח בחיים שלי, הרגע הזה שהיא אצלי, על הבמה, עם קבלת פנים כזאת חמה ומדהימה, שאני חושבת שגם עשתה לה טוב, וגם לקהל. וכמובן שגם לי. זה מהרגעים האלה שצריך לנצור ולשמור בלב.
מותה של קורין זו אבידה גדולה בשבילי ואבידה גדולה בשביל התרבות שלנו, ואני בטוחה שכמה שהיא היתה אייקון בחייה, היא תהיה אייקון עוד יותר גדול אחרי מותה.
הביאה לפרסום: מאיה כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו