במקום שבו כולם רואים קרע, אביתר בנאי מזהה פתח

"שיחות שלום", אלבום האולפן החדש של אביתר בנאי, נפתח באופטימיות גרובית עם "מעונה לעונה". שיר נהדר, כיפי, ניו אייג'י אפילו יש שיטענו. שורות כמו "אני סוף, אני אינסוף, בשחקים, בתהום, נשמה בגוף" מתחברות ללחן כמעט אופורי, ומתארות תהליך של השלמה, טיהור והתעלות רוחנית.

זה שיר שמציב רף גבוה ליתר השירים שיגיעו אחריו (ספוילר - הם בהחלט עומדים בו), אבל בסופו נמצא גם שבר. אל השמחה הגדולה פולשים צלילים אחרים. בהתחלה כמעט מבלי ששמים לב (כותב שורות אלה חשב לרגע שמדובר בפרסומת שהופעלה מחלון אחר על סרגל הכלים במחשב), עד שהם משתלטים לחלוטין ומשנים את הטון הקיים. את הסקסופונים מחליפים קולות ירייה, הדי פיצוצים וקריאות בקשר שמזכירות ש"ג במוצב צבאי. מכאן זולגים הצלילים אל "חלל", שיר ששחרר בנאי טרם יציאת האלבום, ובו התייחסות ישירה למלחמה שנמשכת כאן כבר שנה. כמו באותו יום שבת ארור של שמחת תורה, גם כאן נעשית שבירה פתאומית ומוחלטת של נאיביות. וברגע אחד, מאדם שמרגיש את כל העולם חי דרכו, אביתר נושא שיר קינה למתים, שבין הלוויותיהם הוא מתנהל.

זו הדינמיקה שמכתיבה את אופיו של "שיחות שלום", אלבום שנע כל הזמן בין הלאומי לאישי, ומצליח בכפיפה אחת להציג אדם שלם בעיצומו של משבר, ואומה שבורה במה שנראה כמו תחילתו של תהליך תיקון.

"שמואל" הוא שיר קטן על אדם אחד ומאבק מול עולם. אחריו מגיע שיר הנושא, יחד עם חזרה מוזיקלית לקצב, ובו שלל שמואלים שמסתובבים בינינו, מעדות וקהילות שונות - כולם מכורים, מיואשים ומנהלים מלחמת קיום והישרדות אישית.

בנאי, כמובן, ממקם את עצמו כחלק מאותה שורת אנשים שצריכים תמיכה כרגע, וזה יוצר גלישה חלקה אל "הכל טוב אחי", שיר אודות משבר הזהות שתמיד מלווה את בנאי במידה מסוימת, ועל יחסי הכוחות בין הדתי המאמין שבו לבין החילוני הסקפטי. "הרב אורי" שמגיע אחר כך הוא כמובן דרישת שלום לאורי זוהר ז"ל, אדם שעשה דרך דומה למדי מזו של המוזיקאי. וגם אם לא בטוח שיהונתן גפן המנוח, גיבור השיר "יהונתן" שמגיע אחר כך, היה שמח לעמוד בשורה אחת עם אותו אורי, בעולמו של בנאי שניהם נמנים עם קבוצת אמנים שהשפיעו עליו, על חייו ועל יצירתו ואשר מקבלים בשיר היפה הזה אזכור.

אחרי שנים של התאקלמות בזהות חדשה, וכמו שקורה לפעמים אחרי שמתרגלים אליה ונפתרים מתסמונת המתחזה, אביתר מרשה לעצמו גם לקלל, לזרוק רפרנסים לאלבום האיקוני הראשון ולמי שהיה בו פעם, ולהודות שגם הוא עדיין שואל שאלות ומטיל ספקות. גם למאזינים, הוא רומז, כדאי לא להתרגל רק לגרסה אחת שלו.

ביצירה משובחת (שהפיק לו בהצטיינות שוב תמיר מוסקט), בנאי בוחן את הישראליות ואת עצמו במקביל, ומוציא אלבום בזמן מלחמה שלא רק מתעסק במלחמה. מעל הכל עומד המסר של אותו שיר נושא, וסיפור אודות עם שותת דם שקיבל אולי, גם אם בצורה הכואבת והאיומה ביותר שאפשר, תזכורת לעובדה שבין כל הקטלוגים והקטגוריות - הדם הוא אותו דם. "הכל קורה בפנים, שיחות שלום במרתפים", הוא שר. "מפה מתחיל דיבור, פה נפנים את השיעור". במקום בו כולם רואים קרע אביתר מזהה פתח.