נפרדים מאגדה: חמשת השירים שיישארו איתנו תמיד

אירוסמית', כך התבשר העולם בסוף השבוע האחרון, לא תשוב עוד לבמות ולמעשה תחדל מלהתקיים עוד. כמעט 55 שנים מאז שהוקמה, הלהקה מבוסטון שנחשבה עד היום לאחד משרידיו האחרונים של טור הזהב של הרוק האמריקני, תנוח על משכבה בשלום, כשהיא מותירה מאחוריה עשרות להיטי ענק ושירים קאנוניים.

נכון, אירוסמית' אף פעם לא הייתה הגדולה או החשובה שבלהקות הז'אנר, אבל היא בהחלט נמנתה עם מוביליו במשך עשרות שנים, והיוותה השראה ישירה לשלל מוזיקאים שגדלו על אלבומיה והפכו בעצמם לענקי רוק. עולם התרבות כבר לא מייצר צמדי סולן-גיטריסט כמו סטיבן טיילר וג'ו פרי, ובכלל נראה שדמויות צבעוניות, מסוכסכות עם עצמן וגדולות מהחיים מסוג זה, כבר הולכות ומתפיידות להן. וכן, זה לא שבשני העשורים האחרונים אפשר להגיד שהיא המשיכה לשחרר שירים מגדירי תקופה, כמו שהיא פשוט המשיכה להופיע נהדר (וגם עשתה זאת ב-2017 בישראל, בהופעה מצוינת ושנייה שלהם במחזותינו. הראשונה הייתה ב-1994).

אבל את מה שעשתה אירוסמית' בכמעט שישה עשורי פעילות אי אפשר לקחת ממנה, בטח לא את השפעתה התרבותית רחבת ההיקף. רגע לפני הסוף, בחרנו חמישה שירים שכמו מגדירים את האבולוציה של הלהקה הזו, שהתחילה כאקט רוקנ'רולי חובב סמים ודיסטורשן, הפכה בשנים מסוימות לא רלוונטית או מצליחה, בטרם שבה לחיים באחד הקאמבקים המוצלחים בהיסטוריה של המוזיקה.

Dream On (1973)

השיר המזוהה ביותר עם הפאזה הראשונה בקריירה של אירוסמית' הוא גם סינגל הפריצה שלהם. "Dream On", בלדת רוק יפהפייה מובלת פסנתר שכתב סטיבן טיילר עוד כשהיה בן 14. זה השיר שמסמל עבור רבים את הגלגול הראשון של הלהקה שראשיתו בתחילת הסבנטיז, ושהציג גרסה שונה מאוד מהאירוסמית' של שנות השמונים והתשעים. הצליל הראשוני של הלהקה (וגם האופן בו סטיבן טיילר שר) יותר מזכיר את זה של לד זפלין ולהקות גיטרות אחרות של התקופה, וזה בהחלט ניכר ב-"Dream On", שיר שקשה לדמיין אותו משתלב באלבומים מאוחרים יותר של ההרכב.

טיילר סיפר בראיונות שאת ההשראה לפתיח המפורסם של השיר הוא קיבל עוד כשהיה ילד, כשהיה יושב מתחת לפסנתר של אביו, מוזיקאי מקצועי, בזמן שזה ניגן. בניגוד לסגנון הפופי ומלא הפאתוס שאירוסמית' תזוהה עימו בהמשך (הבלדה "I Don’t Want To Miss A Thing", שתצא 25 שנה מאוחר יותר, למשל), "המשך לחלום" הוא שיר כמעט מינימליסטי, עם הפקה "רזה" שכמו מדגישה את הטרגיות שבו. הוא ימשיך ויופיע בשלל אלבומי אוסף של ההרכב, יסומפל בלהיט של הראפר אמינם מ-2002 "Sing For The Moment" ומשחקי מחשב שונים יוסיפו להשתמש בו בשלל וריאציות.

זהו השיר שיהפוך את טיילר, ג'ו פרי וחבריהם לשם דבר ברוק האמריקני, ומשם תלך הלהקה ותצלול בים של סמים, אלכוהול והתמכרויות שיעלו להם בקריירה בשנים מסוימות. אבל כמו שמציע השיר, זה לא עצר אותם מלהמשיך לחלום על הצלחה משוחזרת, וזו תתרחש עוד בהמשך. אגב, לשיר יש גם הקשר ישראלי: בהופעה בניו ג'רזי בספטמבר 2019 הקדישה הלהקה את הבלדה לחייל הישראלי החטוף אהוד גולדווסר ז"ל.

Walk This Way (אבל דווקא הגרסה של ראן DMC מ-1986)

ריף הגיטרה שיצר ג'ו פרי ל-"Walk This Way" נחשב אייקוני ומידבק גם היום, 49 שנים לאחר צאתו כחלק מהאלבום "Toys In The Attic". מה שהתחיל כלא יותר ממנגינה שהגה הגיטריסט בזמן שהות בהוואי כדי להעביר את הזמן, הפך לשיר לכל דבר בשלבים האחרונים של הקלטת האלבום (לא לפני שסטיבן טיילר איבד את הדף שעליו רשם את מילותיו המקוריות והשאיר אותו במונית בה נסע. או במילותיו: "כנראה הייתי מסטול") ולאחד הסינגלים שעזרו להכניס את הלהקה למיינסטרים בארצות הברית. כל זה נהדר, אבל הסיפור של "לך ככה" (בתרגום חופשי, אולי מדי) ממשיך עד לאמצע שנות השמונים. אז טריו הראפ ראן DMC, שחררו פרשנות משלהם לשיר, שבה לקחו חלק גם חברי אירוסמית'. הגרסה החדשה הייתה צעד ראשוני וחשוב של הלהקה לקראת הקאמבק שתעשה לקראת סוף אותו עשור.

פתאום, אחרי שנים של תקיעות, אירוסמית' מצאה את עצמה חוברת לאחד מהרכבי ההיפ-הופ החשובים בתקופתו, במה שייחשב לאחד משירי הראפ-רוק הראשונים. הגרסה החדשה בהחלט עשתה טוב לשני הצדדים: ראן DMC יצרו בה את מה שרבים מחשיבים לשיר שהכניס את ההיפ-הופ למיינסטרים האמריקני (או לפחות אחד המוקדמים שבהם), בעוד את טיילר ושות' היא השיבה לתודעה אחרי שנים בגלות (מטאפורית).

Janie's Got a Gun (1989)

נכון, מרגע התנעת הקאמבק שלהם באמצע שנות השמונים, שחררה החבורה מבוסטון כמות בלתי נתפסת של להיטי גיטרות שהפכו עם השנים לקלאסיקות רוק. בין היתר היו שם "Dude (Looks Like A Lady)", שיר שמעניין לחשוב איך היה מתקבל באקלים החברתי של היום; Love In An Elevator" ;"Rag Doll";" "Angel" ו-"Walk On Water" - כולם כיפיים, קצביים, שטופי זימה ורגש. אבל בין כל אלה בלט במיוחד "Janie’s Got A Gun", שיר מצוין ואפל, שעסק בניצול מיני ואשר נכתב בהשראת שהות של סטיבן טיילר, איך לא, במוסד גמילה. "ב-1980, במסגרת תוכנית שיקום מהתמכרויות, פגשתי כל כך הרבה נשים שחוו התעללות מינית", הוא סיפר. "האירועים הללו הביאו אותם לעלות על מסלול של סבל שכלל כל דבר – משימוש בסמים דרך פגיעה עצמית והתנהגות הרסנית, כדי למסך את הכאב... השיר מספר על נערה צעירה שאביה התעלל בה מינית. כעסתי ממש שאיש לא עושה מחווה לאלו שנוצלו על ידי הוריהן".

השיר עבר כמה שינויים והתאמות בשביל שלא ייפסל להשמעה ברדיו בארצות הברית (בין היתר המילה "אונס", שהופיעה במילים המקוריות, הושמטה), וג'ייני הדמיונית (במידת מה) יהיה גם שמו של ארגון צדקה שהקים הזמר ב-2015, ושפעל למען נשים במצוקה שחוו ניצול מיני. זו דוגמה לצד הרציני יותר של אירוסמית', להקה שרבים זוכרים לה את הצדדים המטופשים והכיפיים יותר ביצירתה, על חשבון האמירה הרצינית והביקורת התרבותית-חברתית שעמדו במרכז חלק משיריה.

Livin’ On The Edge (1993)

"חיים על הקצה", מתוך האלבום שפתח את שנות ה-90' של אירוסמית', "Get A Grip", לא זכה לאהבה גדולה מהמבקרים בצאתו. חלקם לעגו למילותיו וטענו שמדובר בניסיון קצת שטחי של הלהקה לעסוק בעוולות חברתיות. יש גם מי שטענו שהוא אייטיזי מדי ומזכיר יותר שירים של בון ג'ובי מאשר אירוסמית'. אחד המבקרים אפילו טען שהוא נשמע כמו בון ג'ובי, שמנסים להישמע כמו אירוסמית'. כל אלה לא הפריעו לו להפוך לאחד מלהיטיה הגדולים של הלהקה באותו עשור, שנכתב בהשראת המהומות ומחאות הקהילה השחורה בלוס אנג'לס ב-1992. כשהוא נאמן לשם השיר, הקליפ הכיל שלל אקטים שמבטאים, ובכן, חיים על הקצה, ביניהם גניבת רכבים, אלימות והשחתה, וגם את האימג' של טיילר עירום, כשצד אחד של גופו ופניו צבוע בשחור, והוא אוחז במפשעתו.

אכן, הניינטיז היו תקופה נפלאה. הביקורות אמנם לא פרגנו לשיר, אבל הוא הפך תחנת חובה בכל הופעה של הלהקה, וגם זיכה אותם בפרס גראמי. ואם כבר מדברים על אירוסמית' של שנות ה-90' ו-"Get A Grip" - זה כנראה יהיה פשע לא להזכיר את רצף הלהיטים שכלל אותו אלבום – "Cryin’", "Amazing" ו-"Crazy", כמו גם את הקליפים שליוו אותם, בהשתתפות אלישיה סילברסטון וליב טיילר, בתו של סטיבן.

I Don’t Want To Miss A Thing (1998)

כשהבלדה האובר-בומבסטית "I Don’t Want To Miss A Thing" יצאה בקיץ 1998, אירוסמית' כבר נחשבה שוב לאחת מהלהקות הגדולות והמצליחות בעולם. יותר מעשר שנים מאז הקאמבק, להיט הוסיף לרדוף להיט, וזה גם המקרה של השיר הזה – שהוביל את פסקול הסרט "ארמגדון" (בעצמו להיט קולנועי ויש שיטענו קלאסיקה הוליוודית, שגם בה כיכבה ליב טיילר). נכון להיום, כותב שורות אלה מודה שהוא מתקשה מאוד להאזין לו ומתפתה להעביר תחנה כל אימת שצליליו הראשונים מתחילים להתנגן ברדיו – בעיקר משום שהשיר הפך נטחן, שחוק, לעוס ומעייף למדי עם השנים. אבל בצאתו, קיץ אחד לפני זה שסגר את הניינטיז, קשה היה שלא לאהוב את "לא רוצה לפספס דבר", שיר ששמו באנגלית הוא משחק מילים על "לפספס" ו"להתגעגע".

זהו להיטה הגדולה ביותר של אירוסמית', והוא נכנס היישר למקום הראשון במצעד של בילבורד, שם שהה במשך ארבעה שבועות. גם יתר העולם קיבל את הסינגל יפה, והוא כבש את פסגת מצעדי הפזמונים של מדינות כמו גרמניה, אוסטרליה, הולנד, איטליה, אוסטריה ויוון. יותר מכל שיר אחר מהפאזה השנייה בקריירה של אירוסמית', מדובר בסוג של חגיגת ניצחון של להקה שרבים כבר הספידו אותה, כבר ראתה את עצמה הולכת ונמוגה, בטרם קמה לתחייה כמו עוף החול ואיכשהו הפכה חשובה, אהובה, מצליחה ואייקונית יותר מקודם לכן.