דני בסן: "כל מה שמתאר קצת סוג של פיוס והידברות - אני מתחבר אליו"

המשפטן פרופ' דורון מנשה מזוהה בעיקר עם פרשות גדולות כאשר כתביו מצוטטים בבתי המשפט בארץ, ובהן פרשת הולילנד, פרשת רצח תאיר ראדה ומשפטו של אלאור אזריה.

לצד פעילותו הענפה בעולם המשפט הישראלי פרסם מנשה לאורך השנים שירים וטקסטים פרי עטו, וכעת הם זוכים לראשונה למנגינה ולביצוע של אמנים ידועים ומוכרים. את שירו "סוף מעשה באהבה תחילה", שיפתח את פרויקט השירים החדש שלו, יבצע דני בסן ללחן של דני רובס, שגם עיבד ושותף בהפקה המוזיקלית.

"האמת שלא הכרתי את דורון, ומי שהדליק אותי על השיר הזה זה דני רובס, חברי הטוב", מספר בסן, "התחברנו אחרי 7 באוקטובר בנסיעה שלנו עם מתי כספי לארה"ב לצורך גיוס כספים, ושם גילינו אחד את השני. הוא בא עם הטקסט הזה ועם המנגינה שהוא הלחין לו, וזה מצא חן בעיניי מאוד".

"את השיר כתבתי מתוך רצון גדול לפיוס ולהשלמה", מספר מנשה, "אנו בתקופה קשוחה בישראל, של מחנאות, של שנאה, והשיר הוא סוג של קריאה לכל ישראלי להיאבק על צדקתו מתוך זהירות שרק אהבה יודעת לייצר. אנו נמצאים בחודש תמוז ומתקרבים לימי בין המצרים, והקשר בין חורבן הבית לשנאת חינם הוא קשר ידוע וכואב. התרופה לשנאת חינם היא אהבת חינם".

אל המסר הזה מתחבר בסן ומוסיף: "אני בעד פיוס, אהבה, שלום, שיחזירו את החטופים, שהממשלה תעוף ויתחיל פה משהו חדש שיביא אנחת רווחה לעם הזה, שיהיה קצת יותר טוב, ושכולנו נתרכז בלבנות, לאחד ולעשות את מה שלא עשינו הרבה מאוד שנים. אני זוכר פה תקופות שבהן כולם היו למען כולם, וכשהתחילה המלחמה, לרגע היתה תחושה שמתגייסים וכולם יחד, אבל זה התפרק, ומבחינתי כל מה שמתאר קצת סוג של פיוס והידברות אני מתחבר אליו. אני מאוד מתחבר לטקסט הזה ובהחלט יכול לשיר ולעמוד מאחוריו".

ההתפתחות שעברו ההופעות מאז 7 באוקטובר מתארת מהלך רגשי חברתי שבו המוזיקה משחקת תפקיד פעיל, שמשתנה. איך אתה מרגיש היום בהופעות?

"בתחילת המלחמה ההופעות היו באמת סוג של אס־או־אס, של ריפוי. אתה מגיע כדי לרפא במוזיקה אנשים שנמצאים בהלם. ברור שההופעות בהתנדבות היו בעיקר לאנשים שהיו זקוקים להן, כמו מפונים, פצועים, משפחות של חטופים, התנדבויות שונות, דברים שבאו ממקום של עזרה ראשונה. בשלב מאוחר יותר מה שקרה זה סוג של אסקפיזם.

"העננה הזאת של העצב, של חוסר הוודאות, של לקום בבוקר עם 'הותר לפרסום', ממשיכה ללוות אותנו. לכאורה יש גם חיים רגילים אבל לא, אני קם כל יום בבוקר עם אגרוף בבטן ובתחושה שצריך לגייס את כל הכוחות ולא לשקוע. אני מאמין שכולם ממתמודדים עם המשקולת הזאת שנמצאת לנו על הצוואר ומחפשים משהו לברוח אליו בהופעות. אני מופיע בהופעות ענק של תיסלם, ויש  גם את תיסלם עם פוליקר ואת ההופעות האינטימיות שלי, שבסופן אנשים אומרים לי 'תודה רבה שבאת, השכחת לנו את מה שקורה איתנו לשעה ורבע, עשית לנו טוב', ואני באותה מידה אומר להם 'תודה שהוצאתם אותי מהבית'. יש איזושהי הדדיות גם כאמן שמופיע וגם כקהל שמקבל, כולנו זקוקים לנחמה".

בנזין? אין יריבות

המופעים של תיסלם הם לא סתם הופעות. הם חגיגה ומסיבה שכל־כולה שמחה. איך מצליחים לעשות את זה בתקופה העצובה הזאת?

"אנחנו עושים את ההופעה הרגילה עם כל השטיקים והמוזיקה של תיסלם, ואנשים באים מתוך המקום הקשה והכבד הזה כדי לשמוח, להתפרק, להיות במוד אחר. מובן שאנחנו מזכירים את החטופים, מדברים על התקווה שהאנשים ישובו הביתה, שהחיילים יחזרו".

החיבור שלכם עם פוליקר עורר מחדש את השיח על כך שהיתה תחרות בין תיסלם לבנזין. בוא נפתח את זה אחת ולתמיד.

"בארץ אוהבים ליצור מחנות - עפרה וירדנה, שושנה ויפה, מכבי והפועל, ימין ושמאל. תמיד מחפשים מילה שאמורה להגדיר את הצד שאתה נמצא בו, אבל במציאות לא היתה באמת יריבות, לא היה שום סכסוך. אלו שטויות".

בימים אלה הוא עובד על אלבום חדש עם יענקל'ה רוטבליט, שבו יבואו לידי ביטוי גם טקסטים שמדברים על המצב ועל המלחמה. "חלפו 40 שנה מאז האלבום הראשון שלי, האלבום המשותף שלנו, שבו רוטבליט כתב את כל הטקסטים", מספר בסן. "אחרי המפגש שלנו בפסטיבל הפסנתר החלטנו שאנחנו עושים אלבום חדש, ואנחנו באמצע תהליך העבודה. התחלנו לעבוד עליו לפני 7 באוקטובר ויש בו שיר שנקרא 'רגע אופטימי', ובגלל שכל כך לא אופטימי פה החלטתי שאוציא אותו בחודש הבא, כדי לעשות לאנשים טיפה יותר מתוק".