"במי נלחמים כשהמלחמה נוצחה?": בון ג'ובי מאכזבים

בגיל 62, ג'ון בון ג'ובי כבר לא חייב כלום לאף אחד. הוא והלהקה שהוא עומד בראשה בכל זאת חתומים על כמה מהמנוני הרוק הגדולים בכל הזמנים, ביניהם "Livin’ On Prayer", "Wanted Dead or Alive" ו-"You Give Love a Bad Name" (אם תרצו להוסיף לרשימה הזו את "It’s My Life" ו-"Keep The Faith", אולי נרים גבה אבל לא נתווכח). את שלו הוא כבר עשה, אף אחד לא ייקח ממנו את הקלסיקות האלה, והמעריצים שגדלו ככל הנראה לא ינטשו אותו.

הבעיה היחידה: רוב השירים שמנינו שוחררו לפני יותר משלושה עשורים. במילים אחרות, על אף שלהקת בון ג'ובי מקפידה לשחרר אלבום חדש מדי שלוש-ארבע, מקסימום חמש שנים, מאז 1984 ועד היום, השיא היצירתי שלה נמשך מאמצע האייטיז ועד אמצע הניינטיז והאלבום המעולה "These Days". די מזמן. למרות הבלחות ספורדיות מפעם לפעם, כמו "Superman Tonight", "Living with the Ghost" ו-"Everyday" (הכל סובייקטיבי לגמרי, כן?), זה כבר ממש לא זה.

האמת היא שהעסק נהיה די מונוטני - בטח מאז נטישתו של הגיטריסט המייסד ריצ'י סמבורה ב-2013. סמבורה תרם לבון ג'ובי לא רק בנגינה האדירה שלו (מה דעתכם על "Dry County" הלא מוערך מספיק?), אלא היה שותף בכתיבת כמעט כל הלהיטים הגדולים של הלהקה עד שעזב.

כיום, אולי כפיצוי על חסרונו של הגיטריסט הנוטש, מונה בון ג'ובי לא פחות משבעה חברים: ג'ון (שירה), טיקו טורס (שעדיין מתופף כמו פנתר בגיל שבעים), דיוויד בריאן (קלידים), פיל איקס (הגיטריסט שהחליף את סמבורה), יו מקדונלד (בס, החליף את אלק ג'ון סאץ', שנזרק מהלהקה ב-1994 והלך לעולמו ב-2022), אברט ברדלי (כלי הקשה, קולות רקע ומעין חבר של כבוד) והמפיק ג'ון שנקס (גיטרת קצב ועוד חבר של כבוד).

המנון למונוטוניות

ולשאלות מיליון הדולר: האם הסד"כ המורחב הזה עוזר ל-"Forever", אלבום האולפן ה-16 של בון ג'ובי ששוחרר בסוף השבוע האחרון (והראשון שהוקלט לאחר שג'ון עבר ניתוח לתיקון מיתרי הקול הפגומים שלו) לשבור את המונוטוניות שהלהקה הרגילה אותנו אליה במשך כל כך הרבה שנים? לא. לא תמצאו בתריסר הרצועות האלה שום דבר מפתיע או פורץ דרך. אבל האם זה אלבום רע? גם לא.

"Forever" הוא עוד פרויקט בון ג'ובי שגרתי וגנרי, שאמנם כולל קומץ שירי רוק ראויים אך נוסחתיים שיגרמו לכם להניף אגרופים באוויר ולשאוג את ההמנונים הקליטים שלהם, אבל גם לא מעט פילרים שיישכחו מהר מאוד. בדיוק כמו כל האלבומים האחרונים של הלהקה, למען האמת. למעשה, דווקא האלבום הקודם של בון ג'ובי, "2020", שהושק באותה שנה ועסק במצב הפוליטי בארה"ב, בכמיהה לצדק חברתי ואפילו קצת בקורונה, היה מובהק ומבודל יותר. "Forever", לעומת זאת, הוא הכי אמצע-סוף הדרך שיכול להיות, ולראייה - ג'ון אפילו מתרפק בכמה וכמה שירים על גלי הנוסטלגיה ונזכר "איך היה פעם". הכל טוב ויפה, רק חבל שמרבית הקטעים פה רחוקים מלהתקרב לאותם שיאי עבר.

געגועים לריצ'י סמבורה

האלבום נפתח עם הסינגל המוביל "Legendary", שמצד אחד חייבים להודות שהוא קליט מאוד, אבל מצד שני אין בו שום ייחוד. אם היו אומרים לנו שהשיר הזה נכתב על ידי AI שהתבקש להנדס לבון ג'ובי סינגל פוסט-ריצ'י סמבורה - זו ככל הנראה היתה התוצאה. מאכזב. השיר השני, "We Made it Look Easy" (ע"ע נוסטלגיה), הרבה יותר מוצלח מקודמו, בזכות פזמון מעולה וקצבי וההרגשה שמישהו באמת השקיע פה בכתיבה. הבא בתור הוא הסינגל המוצלח "Living Proof", שגולש גם הוא על גלי הנוסטלגיה, הפעם של "Livin’ on a Prayer" ו-"It’s My Life", בזכות השימוש שלו בטוקבוקס - הגאדג'ט המשונה עם הצינורית שמתחבר לכלי נגינה ומאפשר למוזיקאים ליצור צלילים ואפקטים מיוחדים דרך הפה. נו, קולות ה"וואו וואו" האלקטרוניים האלה שכל כך מזוהים עם בון ג'ובי. כשתשמעו תבינו. בכל אופן, אחלה שיר, האגרופים הקמוצים על חשבון הבית.

"Waves", לעומת זאת, הוא חצי-בלדה סבירה שתחילת הפזמון שלו נתנה לנו ווייב של המאניק סטריט פריצ'רס (מכל הלהקות שבעולם); "Seeds" שוב נוטה לכיוון הבנאליות בחצי קלאץ' מדשדש; ואילו "Kiss The Bride" היא בלדת פסנתר עדינה שמוקדשת לסטפני, בתו של ג'ון, לקראת חתונתה הקרובה. ברגע שרוקרים מתחילים לכתוב בלדות בהשראת הילדים שלהם במקום על הפרטנרים הרומנטיים ו/או מושאי תאבתם, אז ברור שהאינטנסיביות יורדת, אבל זה עדיין שיר מרגש, ואם הוא ינוגן בחתונות כשהאבות מלווים את הבנות שלהם בדרך לחופה - אז יש פה סוג של שיחוק.

בהמשך מגיעים "The People’s House" - שעד כמה שלא נעים להודות בזה, הוא לא יותר משכפול חיוור ל-"Keep The Faith" עם קו בס ומקצב תופים כמעט זהים; ו-"Walls of Jericho" - שבו כל חברי הלהקה (ובשאיפה גם הקהל בהופעות) מצטרפים לפזמון וזועקים "לשיר עד שחומות יריחו ייפלו, עוד פעם אבל עם רגש". לא יצירת מופת בשום קנה מידה, אבל עדיין יושב טוב באוזן.

"I Wrote You a Song" היא עוד בלדה חסרת מעוף שלא התחברנו אליה גם אחרי שש האזנות, ואילו "Living in Paradise" הקצבי-אך-סתמי נועד ככל הנראה לסתום חור לקראת סוף האלבום. וזה מביא אותנו לשני השירים הסוגרים, "My First Guitar" - בלדה שמתחילה חלש וצוברת תאוצה (והרבה גיטרות) בהמשך, ו-"Hollow Man" - בלדת קאנטרי איטית, עגמומית ונטולת אימפקט שבה ג'ון תוהה "מה שרים כשהשיר הושר, במי נלחמים כשהמלחמה נוצחה, ומה כותבים שהספר נגמר?".

התהיות החשובות האלה אמנם חותמות את האלבום, אבל אנחנו מעדיפים לשאול את עצמנו לאיזה אלבום קלאסי של בון ג'ובי נאזין עכשיו, במקום זה החדש.

Bon Jovi - Forever

5/10