קנדה, 1991. זמרת אלמונית בת 17, ילידת הבירה אוטווה, משיקה את אלבום הבכורה שלה. זו היתה אמנם הפקת דאנס-פופ מלוטשת, אבל לא מקורית במיוחד, ויש שיגידו די בנאלית. למעט הקול האדיר של הסולנית הצעירה, היה קשה להבדיל בין התוכן השגרתי של אותו אלבום ראשון לבין המוזיקה, למשל, של כמה משמות הפופ הכי חמים של אותה התקופה - כמו פאולה עבדול, דבי גיבסון, טיפאני, ויודעים מה? אפילו ניו קידז און דה בלוק. זה לא היה אלבום גרוע, חלילה, אלא פשוט אלבום סתמי.
אפילו ג'ואי לא עזר
עכשיו, שימו לב לזה: באחד הקליפים שקידמו את האלבום הבליח שחקן אלמוני בשם מאט לה-בלנק, בערך שלוש שנים לפני שהפך לשם מוכר כמעט בכל בית בעולם בסדרה "חברים". לה-בלנק גילם בקליפ את מושא אהבתה של אותה זמרת מפזזת, ולחש לה בסרטון דברים מתוקים באוזן. אולי, רק אולי, הוא גילה לה שבעוד כמה שנים היא תהיה לא פחות מפורסמת ממנו.
לאלבום ההוא, אגב, קראו "Alanis" - בדיוק כמו שמה הפרטי של הזמרת שהקליטה אותו: אלאניס. בלי שם משפחה, כמו מדונה. למרות דחיפה שיווקית משמעותית, "Alanis" הגיע בסך הכל למקום ה-28 המאכזב במצעד בקנדה - המדינה היחידה שבה שוחרר. בסופו של דבר האלבום אמנם הצליח לשנע 100 אלף עותקים בקנדה, והגיע שם למעמד פלטינה מכובד למדי, אבל זה עדיין לא היה זה. עובדה: שנה לאחר מכן, ב-1992, אלאניס - עדיין נטולת שם משפחה - הוציאה את אלבומה השני, פרויקט פופי מהונדס נוסף בשם "Now Is The Time". אולי הפעם באמת יגיע הזמן שלה? גם לא. 50 אלף עותקים בקנדה והקליפ הקרינג'י הזה (מישהו אמר דבי גיבסון?) היו רחוקים מלממש את הפוטנציאל האדיר והנדיר של אלאניס:
באמת הגיע לה הרבה יותר מזה. הרי בגיל 6 היא התחילה לנגן בפסנתר. בגיל 9 היא כתבה את השיר הראשון שלה. בגיל 10 היא כיכבה בתוכנית מערכונים לילדים. היהלום כבר נמצא ביד, פשוט צריך להבין איך מלטשים אותו. הפתרון: לדפוק ברקס, לשבור חזק שמאלה ולחשב מסלול מחדש - אולי אחד מחישובי המסלול הכי קיצוניים ומבורכים בהיסטוריה של הפופ. בעצם, תמחקו בבקשה את המילה "פופ" בטיפקס הכי סמיך שיש, ותכתבו במקומה "רוק" באותיות מודגשות וזועקות. יופי. הרבה יותר טוב ככה.
גלולת הפלא המשוננת
לוס אנג'לס, 1995. כל העולם כבר מכיר את מאט לה-בלנק - ועכשיו הגיע תורה של אלאניס, הפעם עם "מוריסט" אחרי השם הפרטי. "Jagged Little Pill", האלבום השלישי של הזמרת בת ה-21 - והראשון שמופץ מחוץ לקנדה - כובש כמעט כל פינה בגלובוס שבה קולטים MTV ומוכרים מכשירי קומפקט דיסק. נשתדל לצמצם בסופרלטיבים, אז פשוט נסכם שעובדתית מדובר באחד מהאלבומים הטובים והמצליחים של העשור ההוא, ואולי אי-פעם. יצירת מופת של ממש. פלטינות על גבי פלטינות, מקומות ראשונים ופרסים נחשבים בעשרות מדינות (כותב שורות אלה עבד בחנות של רשת מוזיקה גדולה באותה השנה, ומאשר ש"הדיסק של אלאניס" עף מהמדפים גם בישראל).
השורה התחתונה: 33 מיליון עותקים של האלבום נמכרו ברחבי העולם - כחצי מתוכם בארה"ב, 2 מיליון בקנדה והשאר ברחבי תבל. רגע, הזכרנו את המחזמר בברודוויי המבוסס על האלבום שהושק ב-2018? אז גם.
אז מה הוביל לשינוי? ובכן, מעוד וואנאבי-נסיכת פופ קופצנית, שגרתית וסכרינית, מה שלא ממש זרם לה, אלאניס הפכה למלכת רוק אלטרנטיבי זועמת, בועטת ופורצת דרך. היא נטשה את אוטווה הקרה בשביל קליפורניה שטופת השמש, עברה חברת תקליטים, חברה למפיק גלן באלארד ויצרה בפיקוחו אלבום פוסט-גראנג'י מדהים, עמוס גיטרות, קלידים ואפילו מפוחית, שמצד אחד התהדר בלחנים קליטים שלא יוצאים מהראש ומהאוזן, ומהצד השני כלל טקסטים מורכבים, נוקבים ולא פעם גם פסימיים, שלא התביישו להסתכל למציאות בלבן של העיניים. שמעתם, למשל, את הסיפור האירוני על אדם שסוף-סוף אזר אומץ לעלות על מטוס, ארז מזוודה, נישק את אשתו ואת הילדים - והתרסק?
תוסיפו לנוסחה המנצחת הזו את הקול החד-פעמי של אלאניס - לעיתים שבור, צרוד וזועק עד השמיים ולעיתים עדין, מלטף ולוחש - וקשה להבין איך לא עשו את השידוך הזה הרבה קודם. טוב, אולי בעצם לא כדאי שנערה תצעק את המילים הבוטות של "You Oughta Know", סינגל הבכורה של האלבום, מול קהל צעיר, ואלוהי המוזיקה פשוט חיכו שאלאניס תגיע לגיל שאפשר להתחיל לשיר בו על הכל, בלי לדפוק חשבון. אחר כך הגיעו הלהיטים "Hand in My Pocket", "Ironic", "Head over Feet", "You Learn" ו"All I Really Want", ובסך הכל חצי מ-12 הרצועות המעולות של "Jagged Little Pill" שוחררו כסינגלים - עוד נתון די נדיר.
עובדה מעניינת נוספת: מאז ההשקה של "Jagged Little Pill", שני האלבומים הקנדיים הראשונים של אלאניס הוצאו לגמרי מהפצה, נגנזו וכלל לא הוזכרו במסע הפרסום של האלבום החדש. התנתקות מוחלטת, דף חדש לגמרי.
שיעור מורשת
ההצלחה המסחרית של "Jagged Little Pill" והפיכתה של אלאניס מוריסט לכוכבת-על בניינטיז הן רק חלק מהעניין. יש גם את נושא המורשת. ב-1995, הרבה לפני יוטיוב, ספוטיפיי ואפילו לפני נאפסטר וקאזה, אנשים צרכו את המוזיקה שלהם בעיקר דרך מדיה פיזית, רדיו ו-MTV. באותה התקופה, דור שלם של פופ-רוקריות לעתיד ראו ב"Jagged" את ההשראה האולטימטיבית: פינק, אבריל לאבין, מישל בראנץ', קלי קלארקסון ואפילו קייטי פרי הגדירו את האלבום כציון דרך בהתפתחות המוזיקלית שלהן, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - גם בני אנדרסון מאבבא הכתיר אותו כאחד מששת הפסקולים של חייו. ומי אנחנו (או כל אחד אחר) שנתווכח עם הכותב הראשי של "Dancing Queen"? בדיוק.
מאז "Jagged Little Pill" ועד היום המשיכה אלאניס לעבוד ללא הפסקה, והוציאה במהלך השנים שבעה אלבומי אולפן נוספים. רובם הצליחו בצורה כזו או אחרת, ואפילו היה אפשר למצוא בהם כמה להיטים בקנה מידה סביר כמו Thank You" (1998), "Hands, Clean" (2002) והקאבר ל"Crazy" של סיל (2005, מתוך אלבום אוסף של מוריסט) - אבל אף אחד מהם לא גירד את ההצלחה של האלבום השלישי. אפשר אולי להגיד שהברק היכה פעם אחת, אבל זו היתה חתיכת פעם שלעולם לא תישכח.
האלבום האחרון של אלאניס, "The Storm Before the Calm" מ-2022, זנח לגמרי את הרוק ומוגדר כאלבום אמביאנט שבקלות יכול לשמש אחלה פסקול למדיטציה. הנה, נסו את זה. יש סיכוי שתירדמו, אבל בקטע טוב. לעומת זאת, הסינגל האחרון שלה נכון להיום הוא קאבר ל"No Return", שיר הנושא של הסדרה "הצהובות". במילים אחרות: אל חשש, לצד המדיטציה, אלאניס עדיין חזקה ברוק.
ומה הלאה? אתמול (1 ביוני) חגגה אלאניס מוריסט יום הולדת 50, והכתבה הזו היא בעצם התשורה הקטנה שלנו בשבילה. יובל שלם כבר אמנם מאחוריה, אבל זו בהחלט לא סיבה להוריד את הרגל מהגז. נוסף על תפקידה כאם לשלושה ילדים (אוור בן ה-14, אוניקס בת ה-8 ווינטר בן ה-5), אלאניס מחממת מנועים לקראת סיבוב הופעות קיצי בארה"ב (מופע חימום: לא אחרת מג'ואן ג'ט ולהקתה), וגם יש דיבור ראשוני על אלבום אולפן חדש בהמשך השנה. נהיה שם.
* טיפ אישי: שני שירים פחות מוכרים של אלאניס, "That Particular Time" ו"You Owe Me Nothing in Return", מהאלבום "Under Rug Swept" מ-2002, אמנם לא שוחררו כסינגלים, אבל לטעמנו מתברגים בקלות ברשימת עשר היצירות הגדולות שלה אי-פעם. עשו טובה ותאזינו להם עכשיו, מגיעה להם כל הקלקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו