קשה לכתוב. עדיין בתוך ההלם, בתוך הקרב. קרב מתמשך. כל כך הרבה כאב וסבל סביב, בכל מקום, בכל כך הרבה רבדים. איך הלב יכול להכיל? איך אפשר לנחם?
אך כשאני נוסע דרומה או צפונה לנגן עם חיילים או עם אזרחים במקלטים, אני מעט מתעודד. פוגש משפחות מדממות וכואבות ומתקשה להאמין לעוצמות. בכל מקום - אור על הפנים. עפר ואור. חיוכים. תקווה. אמונה, יחד.
הלוחמים, למשל, גיבורים ועדינים. אני יושב על הרצפה ומתחיל לנגן, ופתאום המ"מ שולף חלילית, הסמל שולף גיטרה. קמים ורוקדים. שרים שירים שמחים, על עם ישראל, על אמונה, על טוב. כולם מצטלמים, שרים שיר אהבה לאישה שבבית, ופתאום שוכחים את הכאב ואת הפחד. כאילו לא מדובר במלחמה מול אויב אכזרי שלא בוחל בשום דרך, שהגדיר מחדש את הרוע ואת השקר. שמנהיגיו בוחרים לא לגנות את השפלות האנושית הנמוכה ביותר, בשתיקה אכזרית אף יותר. מול זה יש אותנו - עם שבוחר בחיים.
הורים שנמצאים בתהומות ושבוחרים לדבר ולחזק, מעגלים שנפגשים כדי להתפלל, נוער שמגויס כולו לעזור ולהירתם. אנחנו בוחרים כבר אלפי שנים בדרך אחרת. קמים חודש שלם כדי לבקש סליחה בעצמנו, ולא עסוקים בלהאשים אף אחד. עסוקים בלבנות מחדש מתוך האפר, ולהכיר תודה. אני מתפלל שהכוח והייחודיות יקיפו את חיילינו ואותנו בשמירה מיוחדת ובמלאכים, ולרגעים מתעודד ומתמלא תקווה.
הביאה לפרסום: מאיה כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו