בום טראח: הסיום הקר והמוחלט של המוזיקה

זה לא שאין דברים אקוטיים יותר לעסוק בהם בימים אלה – מגל חום לא משעשע בכלל שזכה לשם התמוה "קלאון", דרך עליית מחירים בלתי סבירה בעליל ועד קרע חברתי שלא ידענו כמותו קודם. אבל שיחה נטולת קונטקסט בין כותב שורות אלה ובין עורכן העלתה את השאלה הלא באמת חשובה אך בכל זאת מעניינת: מה לעזאזל קרה לפייד אאוט המוזיקלי?

האפקט שהיה מסיים שירים וחותם אותם בהשקטה הדרגתית נחשב לאחד הכלים החביבים על מפיקים עד לפני שני עשורים ויש לכך מספר סיבות שעוד נגיע אליהן. אבל קשה לחשוב על יותר מדי להיטים מהשנים האחרונות שהסתיימו בהיעלמות איטית (לרוב) של מוזיקה או שירה, עד לדממה מוחלטת. הפייד אאוט, הו האירוניה, בעצמו נעלם הדרגתית עם כל שנה שחלפה, וכבר תקופה ארוכה שהסיום ה"קר", ההחלטי והמובהק (ה"קאט", כפי שהוא מכונה בתחום) הוא ההחלטה האמנותית הרווחת בעולם המוזיקה כרגע.

יש לכך מספר סיבות, אבל כמו לא מעט תהליכים חברתיים שמתקיימים בד ובד עם התפתחויות טכנולוגיות – התשובה לא לגמרי החלטית. אפשר לענות על השאלה הזו גם בתשובה "כי זה פשוט קרה ואופנות, כדרכן, משתנות". אבל זו לא תשובה מספקת מדי, ולמען האמת – 180 מילה הם לא בדיוק טקסט מנומק.

נהוג לחשוב שהפייד אאוט היה קיים כבר בתחילת ימי הקלטות המוזיקה. אם לא מבחינה טכנולוגית אז לכל הפחות קונספטואלית. למעשה, המלחין האנגלי גוסטב הולסט השתמש בפייד אאוט בהופעה חיה של יצירתו המפורסמת, הסוויטה "כוכבי הלכת" כבר ב-1918, כשהורה למקהלה שנמצאה בחדר מחוץ לבמה להחליש לאט את שירתה (כלומר לשיר בכל פעם יותר בשקט) כדי ליצור אפקט של התרחקות מכדור הארץ.

בתחילת ימי ההקלטות, מוזיקולוגים וחוקרי סאונד מספרים שלעתים אפקט הפייד אאוט (היחלשותו ההדרגתית של הצליל) הייתה נעשית על ידי הרחקה פיזית של מכשיר ההקלטה ממקור אותו הצליל. וזו דרך מקורית ליצור אפקט התרחקות אך גם כזו שמצריכה, ובכן, התרחקות.

תחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת והתקדמותה של טכנולוגיית ההקלטה הביאו עימן שיטות קצת פחות מסורבלות ליצירת הפייד אאוט, ועד שנות ה-40 הפך האפקט כלי נפוץ לשימוש על ידי מקליטי סאונד. אלה השתמשו בו בעיקר כדי לענות לדרישותיו של הרדיו לשירים קצרים, לאפשר "קרוס", כלומר מעבר חלק ונעים לאוזן בין שירים בניגונם ברדיו, או כפתרון סיום מוקדם של יצירה מוזיקלית לאור זמן ההשמעה הקצר של סינגל ויניל. ומשנות ה-50 של אותה מאה, ובמשך כארבעה עשורים, הפייד אאוט היה ה"גו טו" של לא מעט אמנים ומפיקים. ולא רק מסיבות רדיופוניות, שכן יש מי שהשתמשו בו ככלי אמנותי.

נכון, יש לא מעט מפיקים ומוזיקאים שפשוט לא ידעו איך לסיים שיר ובחרו בו כפתרון קל ועצלני משהו. אבל יש שיטענו ש- "Hey Jude" של הביטלס, חבורה שחיבבה את השימוש בפייד והשתמשה בו רבות יחד עם המפיק ג'ורג' מרטין עם תום עידן ההופעות החיות שלה והמעבר להקלטות אולפן בלבד, עשתה זאת ליצירת תחושה של שיר לא מסתיים לעולם, כך שבמובן מסוים הוא משאיר מקום לדמיון וגם, סליחה על הפילוסופיה בגרוש, מתקיים לנצח. או ההיפך, אם תרצו: בעוד זמר נאבק להמשיך לשיר את שירו, אפילו לא הוא יכול לעמוד בפני הזמן. קשה לחשוב על כלים ליצירת אפקט דרמטי בשיר שיכולים לנטוע במאזין תחושת נצחיות וארעיות במקביל.

שימוש מעניין בפייד אאוט עשו חברי להקת הטוקינג הדס, כשבשירם "Life During Wartime" נשמע הסולן דיוויד ביירן שר בית חדש לחלוטין במהלך הפייד אאוט. כלומר, מבחינת המאזין, לא רק שהשיר ממשיך לנצח באופן רפטטיבי, הוא גם מכיל אינסוף בתים. הרולינג סטונס, כדרכם, החליטו לתחמן את המערכת כשהקליטו במהלך הפייד אאוט של השיר "Start Me Up" את השורה "You’d make a dead man come". הרדיו לא הבחין בהתחכמות הזו, שמוכמנת ממש לקראת היעלמותו של הלהיט אל השיר הבא בפלייליסט.  

ישנן גם כמובן סיבות מסחריות מבוססות מחקר שהביאו לפופולריות של הפייד אאוט בשנות גדולתו. חוקרים במעבדה מוזיקלית באוניברסיטה למוזיקה של הנובר אשר בגרמניה, ערכו ניסוי. במהלכו הם התבוננו בסטודנטים למוזיקה בעודם מאזינים לשתי גרסאות של אותו השיר. הראשונה הסתיימה בפייד אאוט והשנייה בסיום החלטי. התוצאות הראו שכאשר האזינו משתתפי המחקר לגרסאות בעלות הסיום הקר, הם הפסיקו "לתופף" לקצב השיר כ-1.4 שניות בטרם הסתיים. כשהאזינו אותם משתתפים לגרסה המתפיידת הם למעשה המשיכו לתופף ברגלם בממוצע 11.04 שניות לאחר שהוא הסתיים. הממצאים, אם כן, הביאו להבנה שהשיר המפוייד המשיך להתקיים במוחם של המאזינים גם מעבר לקיומו הפיזי.

אז אם היו לו כל כך הרבה שימושים, מה הביא לירידה החדה בפופולריות של כלי שלו שימושים פרקטיים, מסחריים ואמנותיים? לא ממש ברור. לאופנות, כבר אמרנו, חיים משלהן ואפשר לפתור כל שאלה מסוג זה בתשובה "אלה סימני הזמן" ולהאשים הכל ביד נעלמה שגורמת לתהליכים חברתיים להתרחש מעצמם, מכוח אינרציה תלוי אינסוף גורמים. זה גם לא יהיה לא נכון לטעון זאת. אבל מי שמתעקש לקרב את התמונה ולהביט בה בזכוכית מגדלת, יחזור עם התוצאות הבאות.

סיבה פסיכולוגית היא נושא ה"קלוז'ר". עד שנות ה-90' המושג לא היה רווח כל כך ואנשים לא חיו את חייהם בתחושה שהם זקוקים לתיקון או קתרזיס. לא ניכנס כאן להסברים פסיכולוגיים, אבל קל להאשים בכך את עידן קידוש האינדיווידואליות, שפוגש בנרטיביים הוליוודיים קולנועיים שהפכו סיומות נהדרות לתסריט ואיכשהו גרמו לחברות שלמות להניח שהחיים, כמו בסרטים, צריכים סיום הרמטי והחלטי.

וישנה גם הסיבה הטכנולוגית. כניסת האייפודים לשוק לפני שני עשורים, שאפשרה דילוג בלחיצת כפתור בין שיר לשיר. היא הייתה מהסממנים הראשונים של עידן הדילוג וה"אינסטנט", כמו שמבוגרים אוהבים לקרוא לו. במילים אחרות – לאף אחד אין זמן, רצון או מנעד קשבי להאזין לאלבום עד סופו. אז למה להלאות צעירים, שרוצים לעבור מיד לדבר הבא כחלק מצורך אינסופי בריגוש חושי, באפקט איטי שמעיד על סוף מתקרב? יש מי שטוען גם שבקרב מפיקים נחשב הפייד אאוט בעבר למעין, כפי שנכתב כאן, פתרון לעצלנים.

עם ההתקדמות הבלתי נתפסת בתחום הסאונד וההפקה, קל יותר לתקן "טעויות" בשירים באמצעים טכנולוגיים. ועל כן, לא צריך לבחור באופציית הפייד אאוט עוד, כשלרשותנו כל כך הרבה כלים לסגירה החלטית של שיר.

הפייד אאוט כבר כמעט ולא עימנו ויש שיטענו שחבל, אף שהוא גם מבליח פה ושם בשירים. אפילו "Blurred Line" של רובין ת'יק, נניח, מסתיים בו. כמובן שהוא גם יצא לפני עשר שנים. אולי הוא עוד יחזור יום אחד, כמו ג'ינסים גבוהים, חולצות מכופתרות בגזרה מרובעת או טי-שירטים אובר-סייזד, ששבו לחיינו מהשאול הניינטיזי בו שלטו עד שמומחים לאופנה לימדו אותנו להתאים את הבגד למבנה הגוף.

אם אופנות נעות במעגלים, ייתכן מאוד שגם הפייד אאוט יעשה קאמבק. וזה לא יקרה ביום אחד. מהיכרות עימו, גם את הפייד אין שלו חזרה לתרבות הפופולרית הוא יעשה לאט, בשקט, באופן מידתי, הדרגתי ומחושב.