שוב הדיסקו כאן, טוב שבאתם: אל תפספסו את האיחוד של הדורבנים

ללהקת "הדורבנים" תמיד יש סיפור כלשהו בקנה. לרוב מדובר באיזו חוויה יוצאת דופן מהעבר או במקרה מומצא ומצחיק. הם התפרסמו בכך שידעו לשלב את ההומור הזה בין השירים. סיפור אחד בלט יותר מהשאר במופע האיחוד שלהם אמש (שלישי) בהאנגר 11 בתל אביב.

הפעם זו היתה אנקדוטה קצרה על הופעה במדים בימי השירות הצבאי. הם היו שלושה חברים (איתי גלוסקא, עידו זיגו אופק וגיא מזיג) עם כלי נגינה ושיר אחד בלבד, אותו ביצעו בבסיס סגור מול קבוצת חיילים. היתה זו בדיעבד ההופעה הראשונה של הלהקה, והאירוע הסתיים בעונש של ריתוק.

נגמר הסיפור והם התחילו לנגן את השיר ההוא. "לא בא לי לשמוע, אמרו לו. לא באתי לראות את השואו שלך. לא בא לי לדעת מי אתה בכלל", שרו פתאום במקהלה אלפי האנשים שהצטופפו בקהל. גלוסקא הסולן השתתק, כולם ידעו כל מילה ועיניים רבות באולם הוצפו בדמעות. המעגל נסגר.

שלושה עשורים אחרי שנפגשו, 14 שנה אחרי שהתפרקו - אם יש משהו אחד שאי אפשר לקחת מהדורבנים זה את יכולת הפרפורמנס ואת הכישרון. הדורבנים הם סופר-גרופ, חמישה מוזיקאים מהוללים שצמחו על השפעות של כוורת והצליחו לשלב דיסקו, רוק, פופ, פאנק, דאנס ומוזיקת עולם, הלבישו מנגינות קליטות על טקסטים הזויים (נגיד, שיר אהבה לאלפקה), הוסיפו משחקי מילים ותיבלו בתפקידי נגינה מסובכים.

שלושה אלבומים הספיקו להוציא, ומעולם לא קיבלו את הכבוד הראוי להם. ההצלחה של אלבום הביכורים בתחילת שנות האלפיים העלתה ציפיות, אבל האלבום השני הציף חילוקי דעות פנימיים והוביל לעזיבתו של גלוסקא. סופה של הלהקה היה להתפרק בשקט, ימים ספורים אחרי צאת האלבום השלישי. אף אחד לא בכה, מעריצים לא היו הרבה, וחברי הלהקה התפצלו לקריירות אישיות מצליחות.

קחו למשל את גיא מזיג, שמשתף פעולה בדורבנים עם אחיו הצעיר אייל. מזיג נחשב לאחד מהגיטריסטים המובילים בארץ, אולי הכי מוערך ומבוקש בתעשייה כולה. שני שירים שניגן ושר אתמול (אחד מתוכם מקריירת הסולו שלו, "עושים קסמים ורוקנרול") סיחררו את הקהל יותר מכל השירים של הלהקה ויצרו בקרב רבים תגובות חזקות ואמוציונלית. אגב, אותו קהל נאמן שמזיג אסף סביבו בעשור האחרון היה זה שלבסוף לחץ על המוזיקאי ליזום את איחוד הלהקה המיתולוגית, מכיוון שרובם מעולם לא ראו אותה מנגנת יחד בלייב.

הלהקה הזאת, שלפני עשור וחצי לא עניינה איש, מכרה פתאום ארבע הופעות מלאות (שלושה ערבים רצופים בהאנגר ועוד אחת בקיסריה) וצפוי כי גם ההופעה החמישית בחודש מאי באמפי קיסריה תהפוך לסולד-אאוט.

אין גיל מוגדר לקהל של הדורבנים. הסתובבו שם אנשים עייפים בגילאי 40 עד 60, לצד בני 20 אנרגטיים שהסתערו על דוכני המרצ'נדייז, רכשו חולצות וידעו את כל המילים והתנועות על אף שבגלגול הקודם היו קטנים מדי כדי שירשו להם להיכנס להופעת רוק.

21 שירים השתחלו למופע האיחוד, עם ייצוג לכל שלושת האלבומים. הם פתחו ב"שוב הדיסקו כאן" וישר הרימו את המקום באוויר. משם המשיכו ברצף רוקנרול קצבי (״אור כחול״, ״לא פוגע״, ״את״), עברו למקבץ של בלדות ("בפורים הזה", "אם רק תדברי" וכאמור "לא בא לי לשמוע"), וסגרו את הלילה עם מסיבת ריקודים סוערת ("לבדוק לך ת'מנוע", "יצאנו לרקוד") והדרן של "אחלה בחלה".

בין לבין הם ניהלו שיח פורה עם הצופים. קל להיסחף אחרי הדורבנים. היא להקה שרק רוצה לעשות כיף ומצב רוח. הבדיחות עבדו, הווידאו-ארט והתאורה סיפקו ערך מוסף וכולם ניגנו מעולה ונשמעו נהדר. אולי לא כל השירים שורדים את מבחן הזמן, ופה ושם היתה חלודה, אבל ממש כמו בימי התהילה והתמימות של תחילת המילניום - הדורבנים סחפו את כל המעוניין לתוך מסיבה שאף אחד לא רוצה שתסתיים.

בסיום, כשחמשת הדורבנים התחבקו שוב על הבמה והשתחוו בפני צלליות של חמש אלף אנשים - היה ברור שהדיסקו בא העירה. אז תזיזי את התחת, תניע ת'אגן, שמח שוב במודה, קצב בלאגן, לרקוד כמו ג'ון טרבולטה, ושוב הדיסקו לא ילך מכאן. שוב הדיסקו כאן. טוב שבאתם.