בכפר סבא של אמצע שנות ה-90, עבד כותב שורות אלה בסניף דגל של רשת חנויות דיסקים גדולה. זה היה מוקד עלייה לרגל של כל תושבי האזור, כמה שנים לפני שנאפסטר נכנסה חזק לעניינים. כנער, קבלת המשרה במוסד המוזיקלי הנחשב הזה הייתה מעין חותמת איכות שאמרה "יש לילד הזה ערימה של קסטות מוקלטות והוא מעודכן בכל מה שיוצא ב-MTV, אז תקשיבו להמלצות שלו".
הרשת אמנם כבר לא קיימת, והדיסקים שהיא מכרה ב-70 שקלים לדיסקית פלסטיק משוכפלת - לפני הנחת מועדון - הפכו מזמן לפריטים ארכיאולוגיים מאובקים.
"יש לכם את זומבי?"
אבל הזיכרונות מאותם ימים עדיין שם. אחד מהם הולך פחות או יותר ככה: לקוחות נכנסים לחנות ושואלים "יש לכם את זומבי?"
-"בטח שיש. זה שיר של הקרנבריז. להקה אירית חזקה מאוד עכשיו. רוצים את האלבום? הוא ממש טוב. אם תצטרפו למועדון שלנו אז גם תקבלו הנחה". -"אחלה, תביא". קה-צ'ינג.
התסריט הזה חזר על עצמו לא מעט פעמים בווריאציות שונות, אבל השורה התחתונה נותרה זהה: "No Need To Argue", אלבום האולפן השני של הרכב הרוק האלטרנטיבי מלימריק, אירלנד, נמכר בטירוף ואזל מהמלאי שלנו על בסיס קבוע ("תתקשרו להליקון, תזמינו עוד שרוול!", "דורון, רוץ למחסן ותניילן עוד דיסקים! בלי פרצופים, שבוע לא היית במחסן!"). עאלק שבוע. יומיים גג.
בכל אופן, "Zombie", שיר הפריצה של הקרנבריז, הפך את הלהקה לשם מוכר בכל בית, בעיקר בזכות טחינה אינסופית של הקליפ ב-MTV. אבל אנחנו, עובדי החנות ומקורביהם, עוד חיבבנו אותה מהימים של "Linger" ו-"Dreams", צמד הסינגלים מהאלבום הראשון, "Everybody Else Is Doing It, So Why Can’t We?", שנטחנו (קצת) פחות בערוץ המוזיקה הבינלאומי.
"זו מוזיקה איכותית, לא סתם פופ מסחרי", הטפנו לכל מי שהיה מוכן לשמוע בפנים חמורי סבר, בשאיפה נואשת להרשים. זה, וגם כי היה לנו (לי) קראש על דולורס או'ריורדן, סולנית הלהקה. בחורה פצפונת בגובה 1.58 מטר עם תספורת פיקסי קצוצה וקול אדיר.
מצד אחד, היה משמח לראות שהקרנבריז מקבלים סוף סוף את הכבוד המגיע להם. וגם שאנשים מתחילים להפנים שפירוש שם הלהקה בעברית הוא "החמוציות" ולא "האוכמניות" או - אמיתי לגמרי - "הצימוקים".
מצד שני, זה שדולורס והחברים (נואל הוגאן - גיטרה, מייק הוגאן - בס, פרגל לולר - תופים) זלגו למיינסטרים, אומר שהמוזיקה שלהם הפכה בין לילה לפחות מיוחדת, נכון? ושלהאזין להם הפך להרבה פחות מגניב, נכון? עזבו, מחשבות מטופשות של בן 16.
אבל דבר אחד בטוח: מאז הפריצה ועמוק אל תוך המילניום החדש, הקרנבריז ביססו את עצמם כאחד ההרכבים האהובים על המאזין הישראלי. יעידו על כך ההשמעות התכופות ברדיו וההכתרה הלא רשמית כיקירי גלגלצ, ההופעה הקצרה מדי באמפי רעננה ב-2000, והקונצנזוס שזו פשוט "אחלה להקה" (גם אם "Zombie", חייבים להודות, כבר יצא מכל החורים).
חיים שנגדעו מוקדם מדי
פלאש פורוורד ל-15 בינואר 2018. דולורס או'ריורדן נמצאת ללא רוח חיים בחדר בית מלון בלונדון. המשטרה מגדירה את מותה כתאונה טרגית, אחרי שטבעה באמבטיה. בגיל 46, נשואה, אמא לשלושה ילדים ואם זה משנה משהו - אחת הנשים הכי עשירות באירלנד, בזכות ולא בחסד. הלם.
חמש שנים בדיוק חלפו מאז. בכל אחת מהן, בדיוק באותו תאריך, מתפרסמות באתרי מוזיקה ברחבי העולם כתבות וידיעות שמציינות את יום השנה למותה של המוזיקאית הענקית הזו, לעיתים בצירוף פלייליסט של שירי קרנבריז נבחרים שלוקטו משמונת אלבומי האולפן של הלהקה.
ולכבוד יום השנה למותה הטרגי לפני חמש שנים, הנה חמש המלצות מעוררות זיכרונות משלנו:
"Dreams"
(מהאלבום הראשון, "Everybody Else is…"). השיר הכי טוב של הקרנבריז, לפחות לטעמנו. אין צורך להתווכח.
"Ode to My Family"
(מהאלבום השני, "No Need to Argue"). בלדה מרגשת שעדיין מחזיקה מעמד.
"Free to Decide"
(מהאלבום השלישי, "To the Faithful Departed"). אמנם לא כבש את המצעדים באירופה, אבל עדיין אחד האהובים עלינו.
"Promises"
(מהאלבום הרביעי, "Bury the Hatchet"). צפו בקליפ ותראו את דולורס מנגנת בגיטרה ונותנת בראש במה שנראה כמו הכלאה בין מערבון לסרט אימה. גם השיר מעולה.
"Ordinary Day"
(להיט הבכורה מאלבום הסולו הראשון של דולורס, "Are You Listening?").
לזכר חיים שנגדעו מוקדם מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו