במשך ארבעה ימים יחגגו מיטב אמני ישראל את הרוק ואת הגיטרות. זה יקרה במסגרת פסטיבל "המגבר", שייפתח מחר (רביעי) בהפקת מרכז ענב לתרבות ו"המון ווליום". בפרויקט מיוחד ל"ישראל היום", משתתפי הפסטיבל מספרים על גיבורי הגיטרה שלהם שהשפיעו עליהם ושהיו להם מקור להשראה.
אהוד בנאי - מייקל צ'פמן
מייקל צ'פמן היה איש מסתורי. מצד אחד מתבודד, חי עם זוגתו אנדרו בבית מבודד בצפון אנגליה, ומצד שני אוהב מסעות ומגע בלתי אמצעי וקרוב עם אנשים. השירים שלו משקפים דמות של אדם שאוהב לאהוב, לפעמים קצת ציני וכואב, אבל בדרך כלל יש לו מבט משתאה על העולם הזה, שבו הוא עובר כנווד נצחי עם הגיטרה ועם כובע המצחייה שלו.
הוא התפרסם בתחילת שנות השבעים וזכה להצלחה רבה, אך עם השנים התרחק מהצליל החשמלי, ומשנות התשעים ועד מותו לפני כשנה הופיע לבד עם גיטרה אקוסטית במועדוני פולק קטנים. סגנון הנגינה שלו ייחודי ויוצא דופן: למרות שהוא פורט רק בשתי אצבעות, צליל הגיטרה שלו נשמע גדול, עשיר וסימפוני.
בקטעי נגינה רבים שלו, צ'פמן משנה את הכיוון של הגיטרה לאקורד מסוים, וכך אפשרויות הנגינה מתרחבות. הנגינה שלו השפיעה על מוזיקאים צעירים רבים של גל הפולק החדש, ובעשור האחרון שלו הוא שיתף פעולה עם מוזיקאים כמו סטיב גאן, ריילי וולקר, ותרסטון מור שראו בו מורה דרך.
את האלבום האינסטרומנטלי שלי "אש קטנה" יצרתי בהשראתו. אחד מקטעי הנגינה של מייקל האהובים עליי הוא "קאדו לייק", שמו של אגם בטקסס. מייקל צובע באצבעותיו את הנוף כמו ציור, אפשר לדמיין מדורה קטנה דולקת באור השחר העולה, זהרורי האור על המים, מעוף של ציפור, רוח בצמרות העצים.
Michael Chapman - Kodak Ghosts
רונה קינן - ערן ויץ
יש לי לא מעט גיבורות וגיבורי גיטרה. כשהתחלתי לנגן זה היה ג׳ורג׳ האריסון. אחריו, כצפוי, היה ג'ימי הנדריקס, ומכיוון שגדלתי בשנות התשעים, הייתה גם אפיזודה ארוכה עם סלאש מגאנז אנד רוזס, שאותה אעדיף לשכוח, אם כי אני חייבת לו את הלס פול האדומה שקיבלתי ליום הולדתי ה-14. מאוחר יותר גיליתי את אליזבת' קוטון ואת סיסטר רוזטה ת'ארפ והן היו הגיבורות החדשות שלי, לצד פי ג'יי הארווי ומארק ריבו (תום וויטס), שהשפיעו מאוד על הנגינה שלי.
אבל גיבור הגיטרה האמיתי שלי הוא למעשה ערן ויץ. שמעתי את ערן לראשונה בהופעה קטנה באברקסס, והספיקו לי שלושה צלילים וחצי כדי לדעת שאני רוצה אותו לצידי. זה היה ב-2004 ומאז ועד היום דרכנו לא נפרדו. לערן יש את הסאונד האהוב עליי. הוא שופע סטייל ומוזיקליות, כמעט ללא מאמץ, הוא אף פעם לא מנגן יותר מדי - רק מה שצריך ואיפה שצריך. מאות שעות הנגינה המשותפות שצברנו במשך השנים הפכו אותו למורה הבלתי-רשמי הטוב ביותר שהיה לי.
ערן וייץ - היי
עמרי קרן - ג'ימי הנדריקס
אני אוהב המון גיטריסטים: ג'ימי פייג׳, ג'ורג' האריסון, סטיבי ריי ווהן, ג'ון פרושיאנטה, ג'ף בק, ווס מונטגומרי, דייוויד גילמור, מארק נופלר, דני סנדרסון ועוד לא מעט. לכל אלה אני מודה כל חיי, ומכולם למדתי איך לנגן בגיטרה מאז שהתחלתי בגיל 6.
אבל הנדריקס זה משהו אחר. ממנו לא למדתי איך לנגן, אלא למה. הצלילים והקצב שבו הם מנוגנים הם לא העניין, זה הכל על האנרגיה אצלו. הוא זה שעזר לי להבין שגיטרה היא פשוט כלי שנותן לנפש לצאת החוצה אל העולם ולהביע רגשות. הוא תמיד שם כדי להזכיר לי לא לנגן סתם, ושאם יש סנכרון בין הנפש שלי לגיטרה, זה פשוט ישמע טוב. זה תמיד עובד.
Jimi Hendrix - Little Wing
גבע אלון - פיטר גרין
יש לי כמה גיבורי גיטרה, אבל אתרכז במישהו שלא זכה למספיק הערכה לדעתי (בלשון המעטה), פיטר גרין, המייסד של פליטווד מק האגדית והבלוזית. ללא ספק, הוא אחד הגיטריסטים המיוחדים אי פעם.
גרין הוא נגן שהיה לוקח את הזמן על הגיטרה, וכל נגיעה שלו בה הייתה זהב, כל מתיחה הייתה מלאת רגש וכל הרעדת מיתר הרעידה את האדמה. הוא היה כל כך מדוייק בצלילים שהוא בוחר וגם בסאונד שלו שקשה להתבלבל כששומעים אותו ותמיד יודעים שזה הוא.
הוא ללא ספק אחד הגיטריסטים שהשפיעו עליי יותר מכל, ואני ממליץ מאוד לחקור אותו, בייחוד את אלבומי פליטווד מק הראשונים ואת האלבום A Hard Road של ג'ון מאייאל והבלוז ברייקרס, שבו הוא ניגן ושר. אלה יצירות מופת אחת אחת.
Peter Green - In the Skies
תמר אייזנמן - אנני דיפרנקו
את המוזיקה של אנני דיפרנקו הכרתי כשהייתי בת 17. על חוף האי סנטוריני ביוון ניגש אליי בחור ואמר לי שאני דומה לה (הייתה לי בזמנו קרחת ולא נראתי כמו שינייד אקונור). לא הכרתי, אבל זכרתי את השם וכשחזרתי לירושלים נכנסתי ל"טאור רקורדס" וקניתי את הדיסק היחידי שלה שהיה בחנות. Not So Soft. הגיבורה שלי מנגנת על גיטרה אקוסטית אבל בהרבה מובנים בשבילי היא ניגנה על האקוסטית באופן יחודי שהיה נשמע לעיתים שהגיטרה האקוסטית משנה את צורתה ונשמעת כמו כל מיני גיטרות - רק לא כמו הצליל של גיטרה אקוסטית "רגילה".
האפקט הזה השפיע עליי מאוד ומאותו הרגע עקבתי עד כמה שהיה אפשר (אז) אחרי המוזיקה שלה. למדתי שאפשר לנגן גם פאנק רוק על גיטרה אקוסטית, שאפשר לחבר אותה לכל מיני אפקטים, שאפשר לנגן עליה חזק מאוד, ולנגן סלאפ ועוד ועוד. בקיצור, שיעור מוקדם בחשיבה יצירתית ומחוץ לקופסה. זו לא משימה פשוטה, הגיטרה האקוסטית שקופה ולא סלחנית במיוחד (במיוחד כשמחברים אותה למגבר), אך היא פותחת חלון לממד יצירתי נפלא.
אנני דיפרנקו, סינגרסונגרייטר, אמנית אקסטיבסיטית, הוציאה כבר 22 אלבומים ומופיעה ברחבי העולם. בחודש שעבר הלכתי לראות הופעה שלה עם אלבומה החדש בניו יורק. היא ללא ספק זן נדיר של פולק סינגר. בכל שיר היא מחליפה גיטרה וזה לא מעצבן, זה מדויק, וכל גיטרה היא שיר.
Ani DiFranco - Napoleon
ברוך בן יצחק (רוקפור) - ג'ימי פייג'
גיבור הגיטרה שלי הוא ג'ימי פייג', הגיטריסט עם הטכניקה "העקומה" והטאץ הברברי. מגיל 19 נחשב פייג' לגיטריסט סשנים מוכשר, שהצליח להדהים בנגינתו מפיקי על של אותה תקופה שהביאו אותו להקלטות כ"אבקת הקסם".
הוא אולי הגיטריסט הכי משפיע, שבזכותו עד היום חברת גיבסון מוכרת את דיגמי לס פול. כמה זמן וכמה כסף נזרקו כדי לנסות ולפצח את סוד הסאונד דיסטורשיין והפאז שלו. כמה אגדות סאונד היו סביבו וכמובן שאסור לשכוח שהוא בנה ויצר את הסאונד של לד זפלין, כולל סאונד התופים שעדיין נשמע רענן ובועט.
Jimmy Page - Dixie Fried
ישי ברגר (טברנק) - קן סארינגפלוו
גיבור גיטרה עבורי יכול להיות כמה דברים, אבל הנוסחה המושלמת תמיד תהיה אחד שכותב, שר וגם מנגן. אנשים שמנגנים טוב בגיטרה זה מעולה, אבל הדבר הכי מגניב שיש הוא לכתוב שיר עם שני אקורדים בבית ושלושה אקורדים בפזמון - ולהצליח לגרום לזה להישמע כאילו יש שם הרבה יותר מזה.
במקרה של קן סארינגפלוו, מאגדת הפאוור פופ "הפוזיס", זה בדיוק העניין. זה מה שהוא עושה במשך הקריירה של הלהקה המופלאה הזו מסיאטל. פלא שהוא בהמשך ניגן עם ביג סטאר, אר.אי.אם ולגווגון? לדעתי לא. הוא גיטריסט גאון וכותב שירים מדהימים שהיה לי המזל לחזות בו בתל אביב בשנת 2008 בלבונטין 7.
The Posies - Dream All Day
חיים בנימיני (טברנק) - יזהר אשדות
אמא שלי מספרת שכשהיא נסעה לבית החולים ללדת אותי ברדיו הושמעה הבכורה לסינגל "רדיו חזק" של תיסלם. בגיל 11 הייתה לי האפשרות לקנות את הקסטה הראשונה שלי בחנות המוזיקה, ואחרי שבאותו השבוע ראיתי אותו במקרה מנגן בטלוויזיה, בחרתי ביזהר אשדות.
בגיל 26 נהייתי טכנאי במה של יזהר למשך כמה שנים ופגשתי את ההיפך הגמור מהקלישאה שמציעה לנו לא לפגוש את הגיבורים שלנו. יזהר תמיד מחפש ומוצא איך להתחדש, הגיטרה השמאלית תמיד מצלצלת מושלם והשירים שלו תמיד הכי יפים.
יזהר אשדות - סולמות וחבלים
פסטיבל "המגבר" ייערך בין התאריכים 10-07 בדצמבר במרכז ענב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו