שיר לשלום בלופים, עיר אוהלים וקידוש עם ערק: מה הסוד של אינדינגב?

"בנות מהר, תקימו את האוהל בלעדיי, אני רצה לראות את ריף כהן בבימת גלגלצ וחוזרת". האמת הופתעתי, חשבתי שמדובר בטעות. בימת גלגלצ? באינדינגב? ובכן, כן. להצלחה יש הרבה הורים מאמצים ומתאמצים, וגם חיילי מרכז המפה התגלגלו עד קצה הנגב המערבי כדי לקחת חלק בפסטיבל המוזיקה המיוחד בישראל.

אלא שאיתם התגלגלה גם גישת ה"היוש? מה נשמוש? ביוש?" כלומר, מה שהם מגדירים כראיון עומק. אבל זה אפילו לא היה החלק המביך ביותר באירוע. כהן הציגה את שירה החדש, "חור בלב", שאותו הקדישה לפסיכולוג שהבהיר לה שתמיד יהיה לה חור בלב ושהיא צריכה ללמוד לחיות איתו. אז היא כתבה על זה שיר. השדרן הנהן ל"וואו" חלול, וריף כהן החלה לשיר. אך כשהגיע הפזמון תם זמן השידור. אנשי גלגלצ העלו את תשדירי החסות וכך התקבל רמיקס גליץ' גלגלצי "חור בלב, יש לי חור בלב, בחסות אוטו דיפו".

כהן הבליגה על הרמיסה המוזיקלית והמשיכה לשיר לאלו שבאו לראות אותה, בעוד החסויות ממשיכות לחורר את הלב. עוד הוכחה שהפאנק לא מת, אלא נקבר תחת חסויות מסחריות. ועם זאת חשוב להדגיש שמדובר באירוע יוצא מן הכלל שלא מעיד כלל על פסטיבל כה מחויב לאמנות, קיימות, וכל הטררם.

חמש עשרה שנה לאחר שנוסד, אינדינגב הוא מוסד. כשהוא התחיל בומבלה ושנטיפי עוד היו בסביבה. חמש עשרה שנה אחרי, אינדינגב הוא פסטיבל המוזיקה הוותיק בישראל. פרט לסערת הברקים והיורה שפקדו את האזור ביום חמישי האחרון, באופק לא מסתמנים שום סימני האטה. גם השנה היה יותר ביקוש מכרטיסים, גם השנה רבבות חובבי מוזיקה הלומי שמש וגשם פקקו את הנגב הערבי, וגם השנה נראה שהפסטיבל גדל עוד ועוד.

מה שהתחיל כנסיון אנתרופלוגי בשליפת חובבי מוזיקה מחתרתית מתל אביב לטיול שנתי בנגב, הפך עם השנים לפסטיבל שבו כולם רוצים להופיע, וגם מוזיקאים ממרכז המפה המוזיקלית שבצורה אירונית מופיעים על "במת הקוף". עם השנים עלו שלל טרוניות שהפסטיבל הפך למיינסטרים-נגב. ניטשה כתב ש"מי שמביט אל תוך המצולה, המצולה מביטה לתוכו". אך לאחר שלושה ימים גדושים, רועשים ומפעימים במדבר המציאות, אפשר להרגיע את הטענות. חסויות, כינורות, ושריף - המצולה של אינדינגב עדיין שם ומי שרוצה לצלול לתוכה מוזמן.

המחשבה שאינדינגב הוא פסטיבל אחד שגויה ביסודה. עם שש במות גדושות בעשייה מוזיקלית, תרבותית ורוחנית, אינדינגב הוא כמה וכמה פסטיבלים שמתקיימים במקביל באותו זמן ומקום. אם אתם סובלים מפומו - החרדה להפסיד - אינדנגב יגמול אתכם ממנה מיידית. לא משנה כמה אבק תעלו בריצה בין הבמות, אף פעם לא תוכלו להקיף את שפע האוצרות המוזיקלי המרשים שאינדינגב מציג מההווה, מהעבר ומהעתיד לבוא.

כך יכולתם ביום שישי לקראת חצות להתלבט בין לשמוע את פול טראנק המגולגלצים או את עילי אשדות, העילוי שזרח השנה כמפיק של נונו (אגב ההעדר הבולט של השנה) ואלבום סולו מדובר. יכולתם גם לטבוע ברעש הקיצוני של הרכב "מפטאל", הרכב נשי ברובו מתחילת שנות התשעים. שלא לדבר על במת המוזיקה האלקטרונית, הסאונד סיסטם עם ראפ, היפ הופ, רגאיי ובימת סרטי השבלולים.

בבמות לא מרגישים את זה, אבל דיירי האוהלים יודעים שהצליל של אינדינגב הוא הכלאה בין גיטרות מרעישות המתכסחות עם ביטים של שלושה מתופפים שונים, ראפר שמכריז בקול ניחר "וואלק להרים", רוקר שצורח בקול נשבר "עוד שירה במוניטור", ומעל כל זה סקסופוניסט נושף "הבה נגילה" בסטלנות ג'מייקנית. שלא לדבר על שלל הנערים המקוקעים והנערות כחולות השיער שעושים קידוש בקולי קולות על ערק באחד האוהלים. מסורת ישראלית פושטת בגדים ולובשת שרוואל וחצי ביקיני.

חובבי גלגלצ קיבלו את שלומי שבן בהופעה הראשונה שלו בפסטיבל. שבן הביא פסנתר כנף וכינורות לקרב אגרוף מול שמש הצהריים וחולות מדבר. מהר מאוד התברר שמה שעובד בהיכל התרבות, פחות מתאים לקהל הציליות. היה מרתק לראות את שבן מנווט את ההופעה מאינטימיות קאמרית להרמות וקולולום ששומעים בעזה, כולל "הסולו הכי טוב שניגנתי בחיי". כדי לאתגר עוד יותר את הטהרנים, הופיע השנה גם שריף על "בימת הקוף". מילא ההופעות של שפתיים, או צלילי העוד ודקלון בתיקון היסטורי בשנה שעברה. "בסבוסה די?" אינדינגב?

"זה מוזיקה שפשוט מרימה! וגם באופן אישי, כשעלינו לארץ, בתחילת שנות האלפיים, קיבלנו מהסוכנות היהודית דיסק כזה של מוזיקה ישראלית, והיה בו 'הבאנו שלום עליכם' ו'בסבוסה די'. זו מוזיקה ישראלית מבחינתי ואני אוהב את זה לאללה", אומר לוקה ויזגרוד מבאי הפסטיבל. "המגמה של אינדינגב להביא דברים יותר מיינסטרים זה אחלה, ככה אתה יכול לשמוע הכל מהכל, משי טרא ליטמן ועד שריף באותו פסטיבל".

אז שנה הבאה עומר אדם באינדינגב?
"למרות שהוא די מתאים כי הוא סוג של גנגסטר מזרחי כזה, זה לא יקרה".

הוא יותר מדי מיינסטרים?
"לא, הוא פשוט יקר מדי לאינדינגב".

עומר אסרף מציע הסבר אחר לתופעת המוזיקה המזרחית באינדינגב: "אם זה יצא בקסטה, זה לגמרי אינדי!". אגב, לכל ילדי וילדות השמנת שינושלו מהירושה אם יעזו להראות בהופעה של מוזיקה מזרחית, הדיונים האלו לא מזיזים את קצה העכוז, אבל שריף, הו כן. סיבוב מהיר בדוכני האוכל הבהיר היטב שהקהל והמוכרים הצביעו בעד שריף בטוורקינג מזרחי.

בכל שנה יש את האמן או ההרכב המדובר של הרגע, שי טרא ליטמן, היה השם המדובר בקרב חובבי האינדי. מדובר בבחור בן 20, שהפך בשנתיים האחרונות לתופעה. באחד משיריו מעיד ליטמן על עצמו: "אני ילד שמן, לבן ועשיר, עשיתי לך שיימינג עשיתי לך שיר". וגם כאן כחלק מההופעה ליטמן מוריד את חולצת ה-xxxx שלו, ונשאר כך מול הקהל המריע. "זאת הנקמה שלי בכל הילדים שלעגו לי שאני שמן", סיפור ליטמן באחד הראיונות. אפשר לראות בזה מוזיגימיק ותו לא. אבל מי שמבין ברוקנרול, נעורים, וכו' מבין שליטמן מדבר את דורו בפגיעות מתריסה בדיוק כמו מיק ג'אגר בתקופת חוסר הסיפוק שלו. לא משנה מה המשקל שלך, צעירים לא רוצים שיגידו להם איך החולצה שלהם תראה, או אם בכלל תהיה שם.

בהופעה של ליטמן, טרי פויזן המרהיבות ולהקת אלקטריק זו הפנומנליים, מתגלה הערך המוסף של אינדינגב. אפשר לומר שמה שהופך הופעה טובה למדהימה הוא כל מה שלא ניתן להקליט באלבום. אם זו החולצה המתעופפת של ליטמן, הגיטרה המתעופפת של אלטריק זו, או הנוצות המעיפות של סולנית טרי פויזן.

אווירת הקרנבל בקהל זלגה לבמות וכך אינדינגב הוציאו את המוזיקה האלטרנטיבית מהגד"ש. הלאה רוקרים מהיקב והגורן, מי שרוצה לצאת מכאן כמלכה, כדאי שיבוא לבוש היטב להכתרה. דוגמה טובה להבין כמה שירים ופרסום עולמי זה לא הכל ניתן היה למצוא בהופעת להקת הגראנג' האמריקאית "אפגן וויגס". אפילו חסידים מושבעים יצאו בתחושה של "אוקיי, עוד הופעה", אבל כמה גאווה יש באמירה שההופעה הכי פחות טובה בפסטיבל היתה של להקה אמריקאית?

"אתה קולט שהוא משנתון 68'??? הוא היה יכול להיות אבא שלי, תראה איזה אנרגיות משוגעות", אומר צעיר בקהל לחברו בהופעה משותפת של סגול 59, יחד עם בנו "שירוטו". הקהל שמכיר כל חרוז ופאנץ' מראה כמה ראפ בעברית הפך לשפה ישראלית. "הדבר הנפלא ביותר זה שבאינדינגב הקהל שבא לנגה ארז יכול לגלות את אורית טשומה, ולהפך!. בחוץ הפער בין אביתר בנאי ליואב בן משה, עצום, פה זה רק כמה צעדים בין הבמות", אומר סגול 59, כשאנו נפגשים בתור הארוך לדוכן האוכל האתיופי.

כמי שהופיע בפסטיבל אינדנגב הראשון, טוב לראות שאינדינגב לא נתקע בחולות העבר ושהוא ממשיך להיות מעין ביאנלה שנתית לכל מה שחדש או עתיק, מרים או מוזר - העיקר שמעניין במוזיקה הישראלית השנה. וכן, יש גם הופעות הזויות כמו "שיר השלום בלופים אינסופיים". לא ברור אם זו היתה אמירה פוליטית, שכן אחרי הפעם השישית שהשיר התנגן כבר רציתי מלחמה. אבל זו לא הנקודה. בשיחות עם הקהל עלה שהמציאות הרבה יותר מכילה ומקבלת מכל גדרות ההגדרות. המגוון וההיצע העצומים מאפשרים לקהל להרכיב לעצמו איזה פסטיבל שהוא רוצה בעודו נודד בין חוויות מוזיקליות ואמנותיות שונות ומשונות שאין דרך להיחשף אליהן במקום אחד מחוץ לפסטיבל.

ואולי הסוד בכלל מצוי באוהלי הקמפינג ובמתחם האינדי-ילד הפופולרי. כמו שאמרה חברה שזה לה האינדינגב הראשון שלה, "הפסטיבל הזה מאורגן כל כך טוב, הוא פשוט כיף לצעירים, לילדים ולהורים בכל הגילים, אז למי אכפת המוזיקה? סומכים עליהם שהם יביאו דברים טובים, היה לנו מושלם ומעשיר, אנחנו חלק מהפסטיבל עכשיו קבוע!".