את סיפור הרקע של יונתן רזאל - שגדל בבית אמריקני, בן להורים היפים שפקדו את פסטיבל וודסטוק המקורי ושמעו ג'ון באאז וג'יימס טיילור - לא מעט כבר מכירים. אבל לצד השורשים הניו-יורקיים, חלק משמעותי מהזהות של המוזיקאי מקורו בשכונת נחלאות, בקהילה של פרסים וכורדים. שם עברו הוא ומשפחתו את תהליך ההתקרבות לדת.
"הילדות שלי עברה עלי בנעימים", הוא מספר. "היום זה אזור מאוד נדל"ניסטי, אבל אז זו היתה שכונה של אנשים שמחים, פשוטים, מקבלים ואוהבים. שם חזרנו בתשובה בתהליך מאוד ארוך, מתון ואיטי ושם התפללתי. אני תמיד אוהב לספר את הבדיחה שאבא שלי לקח אותי לחדר בגיל 15 ואמר לי 'אני צריך לספר לך סוד - אתה אשכנזי'. עד אז לא ידעתי שיש בכלל דבר כזה. אני הנחתי בכלל שאני כורדי".
את האנקדוטה המשעשעת הזו מספר רזאל כדי להסביר את החיבור שלו למופע "ניגוני אלול" - קונצרט הסליחות שלו עם התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד. כפי שעשה לפני כמה שנים עם אותה תזמורת, גם הפעם יבצעו רזאל והאנדלוסית פיוטי סליחות, שיכללו לחנים מסורתיים לצד כאלה חדשים, כמו גם חומרים מקוריים של יונתן, בעיבודים אנדלוסיים.
"בתור אמריקני ממוצא הולנדי הייתי חזן אצל הפרסים הרבה שנים", הוא אומר. "לא הייתי בקטע של חזנות יידיש וניגוני הונגריה ופולין, הייתי בקטע של פיוטים. וכתוצאה מכך אני מרגיש מאוד בבית באזורים של פיוטים ומוזיקה מזרחית. לא בקטע של פולקלור אלא בקטע אמיתי, זה מי שהייתי. הייתי קם כל בוקר בארבע וחצי לסליחות, זה מה שהייתי עושה. ולכן כשהאנדלוסית פנו אלי זה נראה לי הכי טבעי בעולם".
הראיון עם רזאל מתקיים בתקופה מעניינת, אפילו סוערת, ואין הכוונה להיותה זו שקודמת לימים הנוראים. בשבוע שעבר, במהלך הופעה בהתנחלות בית אל, אמר אביב גפן, בעבר מסמלי החילון הישראליים, לקהל המקומי שבמשך שנים פעל והתבטא נגדו מתוך בורות וכי כעת עיניו נפקחו. גפן עשה זאת כשכיפה על ראשו, במסגרת תהליך התקרבות לקהל שאותו תקף בעבר בהופעות ובראיונות. עבור לא מעט אנשים ממחנה השמאל מדובר היה באקט ציני. אבל רזאל בוחר להאמין בשינוי.
"הופעתי עם אביב לפני כשבועיים בפסטיבל 'בריזה' באשקלון, ואני חושב שזה מרגש מהמון בחינות", הוא אומר. "לא רק כי אני אומר 'שמע, איזה מרגש שהוא מבין גם את הצד שלי'. לא. כמעט הייתי מגזים ואומר שזה תהליך התבגרות שאנחנו עוברים כעם. יש משהו אמיתי בלהגיד לצד השני 'אני מבין אותך, אני לא בוחר להיות כמוך אבל אני באמת מכבד אותך'. אני חושב שזה מה שאביב אומר. שוחחתי איתו וברמה האישית בא בן אדם ואומר 'לא שיניתי את דעתי, לא חזרתי בתשובה, אבל אני מסוגל להיות מספיק בוגר כדי להבין ואני רוצה להבין יותר'. אני חייב להגיד שאני חושב שזה לא רק הוא".
בין הקיטוב לחיבור
אתה אופטימי. בתקופת הקורונה היה נדמה שהעם הזה מקוטב יותר מאי-פעם.
"דווקא לעומת כל הקולות של הקיטוב והשנאה והדברים שסבלנו מהם בימי הקורונה אני מרגיש שברמת הקרקע והמפגש האנושי יש המון מהדיבור הזה. היום דיברתי עם חבר שלי בכולל החרדי. הוא לא מסוגל להבין את זה. הוא אמר 'אם הוא (אביב) מבין את זה אז למה הוא לא דתי?'. אמרתי לו: 'לא, זה בדיוק לא זה'. הנקודה היא שיש פה תהליך בריא של הבנה של המורכבות. אני נמצא על קו התפר הזה המון שנים, בטח כשהייתי הדתי היחיד בתיכון ובאקדמיה למוזיקה. יש תהליך של קיטוב שגם קורה והוא נוכח ואמיתי ואני חווה אותו גם. ובמקביל יש תהליך של חיבורים אנושיים, רעיוניים ואפילו רוחניים שיוצרים איזשהו שיח. אני רוצה להיות סוג של נביא נחמה".