אל תטעו: הדברים הבאים לא נכתבים מנקודת מבטו של מעריץ, אולי אפילו ההפך. חמישה גברים, עטויים במעילי עור שחורים ובג'ינס קרוע ומרכיבים משקפי שמש, חלקם בעשור השמיני לחייהם, מנסים לשחזר את הפסגות שרוממו אותם למעמד של אגדות רוק כבד – לכאורה מדובר במעמד כמעט מכמיר לב, שרק מוזיקאים מוכשרים באמת יוכלו לצאת ממנו בכבוד. הסקורפיונס, כפי שגילו הצופים בהיכל מנורה מבטחים אמש (ש'), משתייכים לקבוצה הנדירה הזו; גם אחרי יותר מ-50 שנה על הבמות הם מסוגלים להפוך כל אדם ל"Rock Believer", כשם אלבומם שראה אור בפברואר האחרון.
האורות כבים, ומאחורי פרגוד שחור שמפריד בין הקהל ללהקה מתפרץ בדהרה הריף של "Gas in the Tank", השיר שפותח את האלבום החדש. קצת בנאלי, קצת טוחן-מוח, גם המילים לא יזכו את הלהקה בפרס נובל לספרות, אבל איזו עוצמה. ולפתע הפרגוד נושר, והלהקה מתגלה, ואיתה גם מסך וידאו-ארט שעבד קשה לא פחות מהנגנים. הסולן קלאוס מיינה נשמע מהוסס משהו, אבל בכל מקרה מפגין מרץ מרשים – נא לזכור, האיש בן 74!
"שלום תל אביב, טוב לחזור", הוא אומר כמתחייב ומוסיף: "יש לנו הרבה שירים חדשים לנגן לכם, אבל קודם נפליג לאורך האוקיינוס האטלנטי, אל ניו יורק". הלהקה מתחילה לנגן את "The Zoo" האיטי והמחושב, ומיינה משליך מקלות הקשה לעבר הקהל, שמתנפל על השלל בלי להתבלבל. התנופה נשמרת לאורך כל ההופעה: להיטים על-זמניים לצד שירים חדשים (תשאלו בצדק, "את מי בכלל מעניינים שירים חדשים בהופעה של סקורפיונס?", אבל "The Seventh Sun" ההיפנוטי ישנה את דעתכם); גיטרות שוצפות וקוצפות של רודולף שנקר ומתיאס יאבס; סולו תופים אדיר של המתופף החדש מיקי די; הרבה דבש בבלדות, הרבה עוקץ ברוקרים. זה קיטשי, זה לא אמור לעבוד על המאזין המתוחכם והציני - אבל לא נותר אלא להיכנע ל"Magic of the moment", כמאמר הפזמון של "Wind of Change".
ובואו נקדיש מקום נפרד לשיר הזה, שהוא הסיבה המרכזית שרבים רכשו כרטיס להופעה מלכתחילה. מהשריקות המפורסמות בפתיחה היה ברור שצפוי לנו תענוג אמיתי, כשאת המצתים באוויר המתבקשים החליפו פנסיהם של אלפי סמארטפונים בהיכל. אבל רגע השיא של השיר, ואולי של ההופעה כולה, היה כשדגלי אוקראינה החלו לנבוט ספונטנית מתוך הקהל. אחד מהם עשה את דרכו לשורות הראשונות והושלך לעבר מיינה, שביקש מהקהל לשיר למען המדינה שסועת הקרבות, והתעטף בדגל האוקראיני כבגלימת סופרמן. ללמדך שלפעמים שירים זוכים לחיי נצח לא רק הודות לאיכותם, אלא פשוט כי ההיסטוריה תקועה במקום: "Wind of Change" נכתב ב-1989 על רקע הופעה של הלהקה במוסקבה, ונחשב סמל לנפילת חומת ברלין ולפירוק בריה"מ; שלושה עשורים אחרי, לא בטוח שרוחות השינוי עדיין נושבות. דיקטטורות לא מתות, הן רק מתחלפות בגרסאות מתוחכמות ואכזריות יותר של עצמן.
הערב נחתם בגרסה מרטיטה באמת ל"Still Loving You", שבה מיינה סחט כל נים בגופו כדי להגיע לגבהים המסחררים של פעם, ובאגרוף אחרון לפרצוף בדמות ביצוע מכסח ל"Rock You Like A Hurricane", שבו מיינה התעטף בדגל אחר - הפעם בדגל ישראל. החיוכים על פניהם של הצופים ביציאה מההיכל אמרו הכל: במקרה של הסקורפיונס, לא בטוח שצריך רוחות של שינוי. יש קלאסיקות שמוטב להשאיר בדיוק כפי שהן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו